שיר · 1100 · Nishapur

רובאיות

رباعیات

הערת פתיחה

עומר ח’יאם (1048–1131) לא נודע בימיו כמשורר. הוא היה המתמטיקאי והאסטרונום הגדול של דורו בפרס: הגֵאוֹמֶטר שסיווג ופתר את המשוואות ממעלה שלישית, האיש שמַלִכּ-שאה הפקיד בידיו לתקן את הלוח באיצפהאן. הרבעיות נדדו תחת שמו רק לאחר מותו, ונאספו סביבו כגלגל מושך. שום קובץ אינו שׂורד מימי חייו, וההשׂמת הראשונה של שירים בשמו מתחילה עשׂרות שנים אחרֵי מותו; עד שנרשמו אנתולוגיות כתבֵי-היד הגדולות כבר נמשכו אל שדה-הכובד של שמו מאות רבעיות תועות — מהן מוכּרות, רבות אנונימיות. כל מהדורה של הרובאעיאת היא אפוא הכרעה שיפוטית. תרגום זה מוֹסֵר את הבחירה של מוחמד-עלי פורוע’י וקאסם ע’ני (טהראן, 1942), הבחירה הביקורתית המודרנית הסטנדרטית: 178 רבעיות שנוּפּוּ לפי אחדוּת הקול והקדמוּת המקור, ממוספרות כאן כבמהדורה ההיא. במקום שרבעייה מתהלכת גם תחת שמות משוררים אחרים — מנגנון העזר אומר זאת; הספֵק שייך לרשומה, והקורא זכאי לו.

הruba’i עצמה היא הצורה הטיעונית ההדוקה ביותר בשירה הפרסית: ארבע צלעות, הזוג הראשון מניח סצֵנה או הנחת-יסוד, השלישית מפנה, והרביעית מוֹרידה את כל משקל השיר במכה אחת. תרגום זה מוֹסֵר משמעות שורה-אחר-שורה — שורה עברית אחת לכל צלע פרסית, לפי הסֵדר, בלי מיזוג ובלי מילוי — ואינו מנסה לשחזר את חריזת AABA או את החרוז החוזר. במקום שחרוז או הֵד עברי נופלים בחינם, הם נשמרים; אך אין מכופפים את המשמעות למען הצליל. זהו ח’יאם כפי שהפרסית אומרת אותו, לא כפי שאדוארד פיצג’רלד חיבר אותו מחדש בוויקטוריאנית שלו — חיבור-מחדש מפואר שיצר כמעט מסורת משלו, ושתרגום זה קם מלכתחילה כדֵי לתקן.

הקול הוא של גֵאומטר המדבר על המוות: שמות-עצם מוחשיים — כד, חומר, צבעוני, מסבאה, פונדק-דרכים — תחביר פשוט, קשרֵי-היגיון (מפני ש, בטרם, אם) הנושׂאים טיעון שהוֹרֵס בשקט. הנימה יבֵשה, ספקנית, רכה — לעולם לא מיסטית-ערפילית ולא רגשנית. שוב ושוב חוזר השלד הטיעוני: מפני שאיש אינו ערֵב למחר, ומפני שהחומר יֵעשׂה לכד, על כן — שְׁתֵה. היכן שרבעייה נוגעת בקוראן, בחוּריות גן-העדן, בשבעים-ושתים הכיתות, במסגד ובמקדש — התרגום מוֹסֵר אותה בדיוק ובלי ריכּוך: חוסר-היראה הוא של הטקסט, וקהיָתו כשל אמוּן. אך גם אין כאן חילול-שם מוסף — השְׁנינה ערמומית, לא צוֹרחת. זה הקול האחד לכל אורך הקובץ, המתכופף בין תלונה קוסמולוגית, ציווי המסבאה, מָשׁל בית-היוצר, וקינה על הרֵעים המתים.

קומי, פסלוני, בואי — למען לבנו,
בְּיָפְיֵךְ פִּתְרִי את מצוקתנו:
כד יין אחד, שנשתה יחדיו,
בטרם יעשו כדים מן החומר שלנו.
برخیز بتا بیا ز بهر دل ما
حل کن به جمال خویشتن مشکل ما
یک کوزه شراب تا به هم نوش کنیم
زآن پیش که کوزه‌ها کنند از گل ما
הואיל ואיש אינו ערֵב למחר,
שַׂמְּחִי לעת עתה את הלב הסוער הזה;
שְׁתִי יין לאור הירח, הו ירח — כי הירח
עוד יזרח זמן רב, ולא ימצא אותנו.
چون عهده نمی‌شود کسی فردا را
حالی خوش دار این دل پرسودا را
می نوش به ماهتاب ای ماه که ماه
بسیار بتابد و نیابد ما را
הקוראן, שקוראים לו המילה העליונה,
קוראים בו רק לפרקים, לא תמיד;
אך סביב הגביע שוכן פסוק קבוע
שקוראים אותו בכל מקום, לעולם.
قرآن که مهین کلام خوانند آن را
گهگاه نه بر دوام خوانند آن را
بر گرد پیاله آیتی هست مقیم
کاندر همه جا مدام خوانند آن را
אם אינך שותה יין, אל תלעג לשיכורים;
אל תבנה יסודותיך על תחבולה ומרמה;
ואל תתגאה בכך שאינך שותה יין:
בולע אתה מאה נתחים שהיין אדוניהם.
گر می نخوری طعنه مزن مستان را
بنیاد مکن تو حیله و دستان را
تو غره بدان مشو که می می‌نخوری
صد لقمه خوری که می غلام است آن را
אף כי צבע וריח יפים הם לי,
לחי כצבעוני וקומה כברוש לי —
לא נודע מדוע, בבית-השמחה של העפר,
צִיֵּר אותי צַיָּר הנצח, ולמה קישטני.
هر چند که رنگ و بوی زیباست مرا
چون لاله رخ و چو سرو بالاست مرا
معلوم نشد که در طربخانۀ خاک
نقاش ازل بهر چه آراست مرا
אנחנו והיין והמנגן ופינת החורבה הזאת,
נפש ולב וגביע ומעיל ספוגי משקע יין,
פטורים מתקוות רחמים ומפחד עונש,
חופשיים מעפר ורוח ומאש ומים.
ماییم و می و مطرب و این کنج خراب
جان و دل و جام و جامه پر درد شراب
فارغ ز امید رحمت و بیم عذاب
آزاد ز خاک و باد و از آتش و آب
הארמון ההוא שבו נטל ג’משיד את גביעו —
העופר המליט בו, והשועל שכן במנוחה;
בַּהְראם, שכל ימיו צד את הפרא,
ראית כיצד הקבר צד את בהראם.
آن قصر که جمشید در او جام گرفت
آهو بچه کرد و روبه آرام گرفت
بهرام که گور می‌گرفتی همه عمر
دیدی که چگونه گور بهرام گرفت
עלה הענן, ושוב בכה על הדשא;
בלי יין ורוד-גוון אין לחיות;
הדשא הזה שהיום הוא מקום מחזה לנו,
דשא עפרנו — מקום מחזה למי יהיה.
ابر آمد و باز بر سر سبزه گریست
بی بادهٔ گلرنگ نمی‌باید زیست
این سبزه که امروز تماشاگه ماست
تا سبزهٔ خاک ما تماشاگه کیست
עכשיו, כשפרח אושרך נושא פרי,
מדוע ידך פנויה מגביע היין?
שְׁתֵה, כי הזמן אויב בוגד הוא,
ולמצוא יום כזה — קשה הדבר.
اکنون که گل سعادتت پربار است
دست تو ز جام می چرا بیکار است
می خور که زمانه دشمنی غدار است
دریافتن روز چنین دشوار است
היום אין בידך שליטה על מחר,
ומחשבת מחרך אינה אלא הבל;
אל תבזבז את הרגע הזה אם לבך אינו הוזה,
כי לשארית החיים אין ערך נגלה.
امروز تو را دسترس فردا نیست
واندیشهٔ فردات به جز سودا نیست
ضایع مکن این دم ار دلت شیدا نیست
کاین باقی عمر را بها پیدا نیست
הו בא מן העולם הרוחני בלהט,
נבוך בחמש וארבע ושש ושבע —
שְׁתֵה יין, כי אינך יודע מאין באת;
היה שמח, כי אינך יודע לאן תלך.
ای آمده از عالم روحانی تفت
حیران شده در پنج و چهار و شش و هفت
می نوش ندانی ز کجا آمده‌ای
خوش باش ندانی به کجا خواهی رفت
הו גלגל השמים, החורבן ממשׂטמתך;
עוֹשק — זו דרכך העתיקה;
הו עפר, אילו יבקעו את חזךָ,
כמה פנינים יקרות בחזךָ.
ای چرخ فلک خرابی از کینهٔ توست
بیدادگری شیوهٔ دیرینهٔ توست
ای خاک اگر سینه تو بشکافند
بس گوهر قیمتی که در سینهٔ توست
הו לב, כיוון שהזמן עושה אותך אבל,
פתאום תצא מן הגוף נשמתך הטהורה;
שֵׁב על הדשא וחיה בטוב ימים אחדים,
בטרם ינֵץ הדשא מן העפר שלך.
ای دل چو زمانه می‌کند غمناکت
ناگه برود ز تن روان پاکت
بر سبزه نشین و خوش بزی روزی چند
زآن پیش که سبزه بر دمد از خاکت
ים ההוויה הזה יצא מן הנסתר,
ואין מי שכבר פילח את פנינת האמת;
כל אחד אמר דבר-מה מתוך הזייתו,
אך את פני הדבר כמות שהוא איש אינו יודע לומר.
این بحر وجود آمده بیرون ز نهفت
کس نیست که این گوهر تحقیق بسفت
هر کس سخنی از سر سودا گفتند
زآن روی که هست کس نمی‌داند گفت
הכד הזה, כמוני, אוהב מיוסר היה,
בשבי תלתלֵי אֲהובה היה;
הידית הזאת שאתה רואה על צווארו
יד היא שהיתה כרוכה על צוואר אהובה.
این کوزه چو من عاشق زاری بوده‌ست
در بند سر زلف نگاری بوده‌ست
این دسته که بر گردن او می‌بینی
دستی‌ست که بر گردن یاری بوده‌ست
הכד הזה, שהוא כלי-שתייה של שכיר,
מעֵין של מלך הוא ומלב של וזיר;
כל גביע יין שבכף השיכור
מלחי של שיכורה הוא ומשפת צנועה.
این کوزه که آبخوارهٔ مزدوری‌ست
از دیدهٔ شاهی و دل دستوری‌ست
هر کاسهٔ می که بر کف مخموری‌ست
از عارض مستی و لب مستوری‌ست
הפונדק הישן הזה, ששמו העולם,
משכן-מנוחה של בהרת הבוקר והערב;
משתה הוא ששייריהם של מאה ג’משידים,
ארמון הוא משעֵן של מאה בהראמים.
این کهنه رباط را که عالم نام است
وآرامگه ابلق صبح و شام است
بزمی‌ست که واماندۀ صد جمشید است
قصری‌ست که تکیه‌گاه صد بهرام است
היום או היומיים-שלושה שֶׁל תור החיים חלף,
כמים בפלג וכרוח במישור;
מעולם לא עלה בזכרוני צער שני ימים:
היום שעוד לא בא, והיום שחלף.
این یک دو سه روز نوبت عمر گذشت
چون آب به جویبار و چون باد به دشت
هرگز غم دو روز مرا یاد نگشت
روزی که نیامده‌ست و روزی که گذشت
על פני הוורד נשיב נורוז נעים,
בחצר הכר פני האֲהובה נעימים;
מן האתמול שחלף — כל שתאמר אינו טוב;
היה שמח, ואל תדבר על אתמול, כי היום טוב.
بر چهرۀ گل نسیم نوروز خوش است
در صحن چمن روی دل‌افروز خوش است
از دی که گذشت هر چه گویی خوش نیست
خوش باش و ز دی مگو که امروز خوش است
לפניי ולפניך היו לילה ויום,
וגלגל הרקיע עשה אף הוא את מלאכתו;
בכל מקום שתניח את רגלך על פני האדמה,
אישון-עין של אֲהובה היה.
پیش از من و تو لیل و نهاری بوده‌ست
گردنده فلک نیز بکاری بوده است
هرجا که قدم نهی تو بر روی زمین
آن مردمک چشم نگاری بوده‌ست
עד מתי אשליך לבֵנה על פני הימים?
נמאסתי מעובדי הפסילים שבמקדש;
ח’יאם, מי אמר שיהיה מיוסר בגיהינום?
מי הלך לגיהינום, ומי בא מן הגן?
تا چند زنم به روی دریاها خشت
بیزار شدم ز بت‌پرستان کنشت
خیام ، که گفت دوزخی خواهد بود
که رفت به دوزخ و که آمد ز بهشت
מבנה גביע שנרקח יחדיו —
שיברוֹ אין השיכור מתיר;
כל אותם ראש ורגל עדינים, מראש ומיד —
מאהבת מי נרקחו, ומשנאת מי נשברו?
ترکیب پیاله‌ای که در هم پیوست
بشکستن آن روا نمی‌دارد مست
چندین سر و پای نازنین از سر و دست
از مهر که پیوست و به کین که شکست
הואיל וצירוף היסודות רגע הוא לרצונך,
לך וחיֵה בשמחה, גם אם עוול נעשה לך;
היֵה עם בעלי התבונה, כי שורש גופך
אבק ונשיבה ועפר ורגע-אחד הוא.
ترکیب طبایع چو به کام تو دمی‌ست
رو شاد بزی اگرچه بر تو ستمی‌ست
با اهل خرد باش که اصل تن تو
گردی و نسیمی و غباری و دمی‌ست
כיוון שהענן ברחוץ נורוז פני הצבעוני,
קוּם, ובגביע יין גְמֹר את דעתך היטב,
כי הדשא הזה שהיום מקום מחזה לך,
מחר כולו מעפרך יצמח.
چون ابر به نوروز رخ لاله بشست
برخیز و به جام باده کن عزم درست
کاین سبزه که امروز تماشاگه توست
فردا همه از خاک تو برخواهد رست
כיוון שהזמיר השיכור מצא דרך אל הגן,
מצא צוחקים את פני הוורד ואת גביע היין;
בא, ובלשון-מצבו אמר לי באוזני:
תפוֹס, כי חיים שחלפו אין להשיב.
چون بلبل مست راه در بستان یافت
روی گل و جام باده را خندان یافت
آمد به زبان حال در گوشم گفت
دریاب که عمر رفته را نتوان یافت
כיוון שהגלגל לא הסתובב כרצון אף חכם,
מנֵה שבעה רקיעים אם תרצה, או שמונה;
כיוון שיש למות ולהניח את כל המשאלות,
מה לי אם נמלה תאכל בקבר ומה זאב במישור.
چون چرخ به کام یک خردمند نگشت
خواهی تو فلک هفت شمر خواهی هشت
چون باید مرد و آرزوها همه هشت
چه مور خورد به گور و چه گرگ به دشت
כצבעוני בנורוז קח את הגביע ביד,
עם יפת-פנים כצבעוני, אם ניתן לך פנאי;
שְׁתֵה יין בשמחה, כי גלגל הרקיע הישן
פתאום ישפילך כעפר.
چون لاله به نوروز قدح گیر به دست
با لاله‌رخی اگر تو را فرصت هست
می نوش به خرمی که این چرخ کهن
ناگاه تو را چو خاک گرداند پست
כיוון שאין בַּיד אמת ולא ודאוּת,
אי אפשר לשבת כל החיים בתקוות ספק;
הֵא, לא נניח את גביע היין מכף היד,
כי בבערוּת — מה בין ער לשיכור.
چون نیست حقیقت و یقین اندر دست
نتوان به امید شک همه عمر نشست
هان تا ننهیم جام می از کف دست
در بی‌خبری مرد چه هشیار و چه مست
כיוון שאין בַּיד מכל היֵש אלא רוח,
כיוון שיש בכל היֵש חיסרון ושבר,
דַמֵּה כאילו כל היֵש שבעולם אינֵנוּ,
חשוֹב כאילו כל האַיִן שבעולם יֵשנוֹ.
چون نیست ز هرچه هست جز باد به دست
چون هست به هرچه هست نقصان و شکست
انگار که هرچه هست در عالم نیست
پندار که هرچه نیست در عالم هست
העפר ההוא שמתחת רגלֵי כל בּוּר,
כף של פסל-יופי ולחי של אֲהוב הוא;
כל לבֵנה שעל צריח אולם היא,
אצבע של וזיר או ראש של סולטן.
خاکی که به زیر پای هر نادانی‌ست
کفّ صنمیّ و چهرهٔ جانانی‌ست
هر خشت که بر کنگرهٔ ایوانی‌ست
انگشت وزیر یا سر سلطانی‌ست
כיוון שהבּוֹרֵא קישט את צירוף היסודות,
מדוע השליכם אל תוך חסֵר ולקוי?
אם עלה יפֶה — למה השבר?
ואם לא עלה יפֶה — המומים האלה, מי אשם?
دارنده چو ترکیب طبایع آراست
از بهر چه اوفکندش اندر کم و کاست
گر نیک آمد شکستن از بهر چه بود
ور نیک نیامد این صور عیب که راست
אל תוך מסך הסודות אין לאיש דרך;
בַּתחבולה הזאת אף נפש אינה יודעת;
זולת לב העפר אין מָלוֹן;
שְׁתֵה יין, כי אגדות כאלה אינן קצרות.
در پردۀ اسرار کسی را ره نیست
زین تعبیه جان هیچ‌کس آگه نیست
جز در دل خاک هیچ منزلگه نیست
می خور که چنین فسانه‌ها کوته نیست
בחלום הייתי, וחכם אמר לי:
מן החלום לא פרח לאיש פרח שמחה;
מדוע תעשה דבר שהוא בן-זוגו של המוות?
שְׁתֵה יין, כי מתחת לעפר יש לישון.
در خواب بدم مرا خردمندی گفت
کز خواب کسی را گل شادی نشکفت
کاری چه کنی که با اجل باشد جفت؟
می خور که به زیر خاک می‌باید خفت
בַּמעגל שֶׁבּוֹ בואנו ולכתנו,
אין לו לא ראשית ולא אחרית נגלית;
איש אינו אומר מילה אמיתית בעניין הזה:
מהיכן הבּוֹא הזה, ולהיכן הלֵכת.
در دایره‌ای که آمد و رفتن ماست
او را نه بدایت نه نهایت پیداست
کس می‌نزند دمی در این معنی راست
کاین آمدن از کجا و رفتن به کجاست
בעונת האביב, אם יפת-פנים כחוּרִית
תגיש לי גביע יין על שפת הכר —
אף כי בעֵיני ההמון יהיה זה מכוער,
כלב טוב ממני אם אזכיר את שם גן-העדן.
در فصل بهار اگر بتی حور سرشت
یک ساغر می دهد مرا بر لب کشت
هر چند به نزد عامه این باشد زشت
سگ به ز من است اگر برم نام بهشت
דע כי מן הרוח נפרד תלך,
אל תוך מסך סודות הכליון תלך;
שְׁתֵה יין, כי אינך יודע מאין באת;
היה שמח, כי אינך יודע לאן תלך.
دریاب که از روح جدا خواهی رفت
در پردۀ اسرار فنا خواهی رفت
می نوش ندانی از کجا آمده‌ای
خوش باش ندانی به کجا خواهی رفت
הו סאקי, הוורד והדשא שמחים מאוד;
דע כי בשבוע אחר לעפר יהפכו;
שְׁתֵה יין וקְטַף פרח, כי עד שתביט —
הוורד לעפר הפך והדשא לקש.
ساقی گل و سبزه بس طربناک شده‌ست
دریاب که هفته دگر خاک شده‌ست
می نوش و گلی بچین که تا درنگری
گل خاک شده‌ست و سبزه خاشاک شده‌ست
חיי קודרים, ומעשיי אינם ישרים,
הצער כולו נוסף, והנחת חסֵרה ולקויה;
תודה לאל, כי כל שהוא סיבת בלהות —
אין לנו לבקש מאיש אחר.
عمری‌ست مرا تیره و کاری‌ست نه راست
محنت همه افزوده و راحت کم و کاست
شکر ایزد را که آنچه اسباب بلاست
ما را ز کس دگر نمی‌باید خواست
עונת הוורד, שפת הפלג וגבול הכר,
עם שנֵים-שלושה רֵעים ובובה כחוּרִית —
הבֵא את הגביע, כי שותֵי היין של שחרית
פטורים מן המסגד ופנויים מן המקדש.
فصل گل و طرف جویبار و لب کشت
با یک دو سه اهل و لعبتی حورسرشت
پیش آر قدح که باده‌نوشان صبوح
آسوده ز مسجدند و فارغ ز کنشت
אם ענף הנצח מִשׁורש מזלך צמח,
ואם על גופך החיים לבוש מהודק הם,
בְּאוהל הגוף, שהוא לך סוכך,
הֵא, אל תישָׁען, כי יתדותיו רופפות.
گر شاخ بقا ز بیخ بختت رستست
ور بر تن تو عمر لباسی چستست
در خیمه تن که سایبانی‌ست ترا
هان تکیه مکن که چارمیخش سستست
אומרים אנשים: גן-עדן עם חוּריות נעים;
אני אומר: מֵי הענבים נעימים;
קח את המזומן הזה והנח את ההַקָּפָה ההיא,
כי קול התוף — מרחוק נעים לשמוע.
گویند کسان بهشت با حور خوش است
من می‌گویم که آب انگور خوش است
این نقد بگیر و دست از آن نسیه بدار
کآواز دهل شنیدن از دور خوش است
אומרים לי: שיכור בגיהינום יהיה;
אמירה של שקר, אי אפשר לסמוך עליה;
אם אוהב ושותֵה-יין בגיהינום יהיו,
מחר תראה את גן-העדן ריק ככף היד.
گویند مرا که دوزخی باشد مست
قولی‌ست خلاف ، دل در آن نتوان بست
گر عاشق و میخواره به دوزخ باشند
فردا بینی بهشت همچون کف دست
איני יודע כלל, מי שרקח אותי
הבַּני גן-העדן עשה אותי, או גיהינום מכוער;
גביע ואֲהובה ונֵבל על שפת הכר —
שלושת אלה מזומן לי, ולך גן-עדן בהַקָּפָה.
من هیچ ندانم که مرا آن‌که سرشت
از اهل بهشت کرد یا دوزخ زشت
جامی و بتی و بربطی بر لب کشت
این هرسه مرا نقد و تو را نسیه بهشت
אור הירח בקע את שולי הלילה;
שְׁתֵה יין רגע, טוב מזה לא תמצא;
היה שמח, ואל תדאג, כי אור הירח
על ראש עפרֵנו, אחד-אחד, יזרח עוד רבות.
مهتاب به نور دامن شب بشکافت
می نوش دمی بهتر از این نتوان یافت
خوش باش و میندیش که مهتاب بسی
اندر سر خاک یک به یک خواهد تافت
שתיית יין ולהיות שמח — זו דתי;
היות פנוי מכפירה ומדת — זו דתי;
אמרתי לכלת הזמן: מה מוהרֵךְ?
אמרה: לבך העליז הוא מוהרי.
می خوردن و شاد بودن آیین من است
فارغ بودن ز کفر و دین دین من است
گفتم به عروس دهر کابین تو چیست
گفتا دل خرم تو کابین من است
היין לַעַל מותך הוא, והצפחת מכרהו;
גוף הוא הגביע, ויינו נשמתו;
הגביע הבדולחי ההוא הצוחק מן היין,
דמעה הוא שדם-לב נחבא בו.
می لعل مذاب است و صراحی کان است
جسم است پیاله و شرابش جان است
آن جام بلورین که ز می خندان است
اشکی است که خون دل در او پنهان است
שְׁתֵה יין, כי חיֵי הנצח — זה הוא;
עצם יבולך מתקופת הנעורים — זה הוא;
בעֵת ורד ויין ורֵעים שיכורים,
היה שמח רגע, כי החיים — זה הם.
می نوش که عمر جاودانی این است
خود حاصلت از دور جوانی این است
هنگام گل و باده و یاران سرمست
خوش باش دمی که زندگانی این است
הטוב והרע שֶׁבּטבע האדם,
השמחה והצער שֶׁבּגזירה ובגורל —
אל תַּטִּיל על הגלגל, כי בדרך התבונה
הגלגל אֻמְלַל ממך אלף פעמים.
نیکی و بدی که در نهاد بشر است
شادی و غمی که در قضا و قدر است
با چرخ مکن حواله کاندر ره عقل
چرخ از تو هزار بار بیچاره‌تر است
בכל מישור שהיה בו שדֵה צבעונים,
מאדמוּת דם של מֶלך היה;
כל ענף סיגלית העולה מן האדמה,
שוּמה היא שהיתה על לחי אֲהובה.
در هر دشتی که لاله‌زاری بوده‌ست
از سرخی خون شهریاری بوده‌ست
هر شاخ بنفشه کز زمین می‌روید
خالی‌ست که بر رخ نگاری بوده‌ست
כל גרגר שֶׁבּעפר אדמה היה,
לפניי ולפניך כתר ואבן-חותם היה;
נַער בעדינות את האבק מעל פני אֲהובה,
כי גם הוא פני יפֶה ועדין היו.
هر ذره که در خاک زمینی بوده‌ست
پیش از من و تو تاج و نگینی بوده‌ست
گرد از رخ نازنین به آزرم فشان
کآن هم رخ خوب نازنینی بوده‌ست
כל דשא שעל שפת פלג צמח,
תאמר: משפת מלאך-מזג צמח;
אל תניח רגל בבוז על ראש הדשא,
כי הדשא ההוא מעפר יפת-פנים צמח.
هر سبزه که بر کنار جویی رسته‌ست
گویی ز لب فرشته‌خویی رسته‌ست
پا بر سر سبزه تا به خواری ننهی
کآن سبزه ز خاک لاله‌رویی رسته‌ست
לגימת יין אחת טובה ממַלכות כאווס,
טובה מכיסאו של קֻבּאד וממַלכות טוּס;
כל אנחה שרוֹגֵן אחד נאנח לפנות שחר
טובה מעבודת הפרושים הצבועים.
یک جرعهٔ می ز ملک کاووس به است
از تخت قباد و ملکت طوس به است
هر ناله که رندی به سحرگاه زند
از طاعت زاهدان سالوس به است
כאשר החיים מגיעים לקצם, מה מתוק ומה מר;
כאשר הַסֵּאת מתמלאת, מה בגדאד ומה בלח’;
שְׁתֵה יין, כי אחריי ואחריך יבוא הירח רבות
מסוֹף-חודש למולד ומן המולד לסוף-חודש.
چون عمر به سر رسد چه شیرین و چه تلخ
پیمانه چو پر شود چه بغداد و چه بلخ
می نوش که بعد از من و تو ماه بسی
از سَلخ به غٌرّه آید از غره به سلخ
אלה שנעשו ים של מעלה ונימוסים,
ובקהל שלמות היו נר לחבֵריהם,
מן הלילה החשוך הזה לא מצאו דרך החוצה:
סיפרו אגדה, ולתוך השֵׁנה שקעו.
آنان که محیط فضل و آداب شدند
در جمع کمال شمع اصحاب شدند
ره زین شب تاریک نبردند برون
گفتند فسانه‌ای و در خواب شدند
את מי שאל מישור העילות דהרו,
בלעדיו כבר גמרו כל הדברים;
היום השליכו איזו אֲמַתְלָה,
מחר הכול יהיה כמו שכבר תיכננוּ.
آن را که به صحرای علل تاخته‌اند
بی او همه کارها بپرداخته‌اند
امروز بهانه‌ای درانداخته‌اند
فردا همه آن بود که درساخته‌اند
אלה שנתיישנו ואלה החדשים,
כל אחד אל משאלתו רץ ריצה אחת;
העולם הישן הזה לא נותר קבוע לאיש:
הלכו, ונלך; אחֵרים יבואו וילכו.
آن‌ها که کهن شدند و این‌ها که نوند
هر کس به مراد خویش یک تک به دوند
این کهنه‌جهان به کس نماند باقی
رفتند و رویم دیگر آیند و روند
אותו אחד שהניח את האדמה והגלגל והרקיעים,
כמה צלקות הטביע על הלב האֵבל;
שפתַיִם רבות כלַעַל וזוגות-תלתלים כמושׂק
הטמין בתוף האדמה וקופסת העפר.
آن‌کس که زمین و چرخ و افلاک نهاد
بس داغ که او بر دل غمناک نهاد
بسیار لب چو لعل و زلفین چو مشک
در طبل زمین و حقهٔ خاک نهاد
מביאים אחד ואחר חוטפים,
לאיש אינם מגלים את הסוד;
לנו מן הגזירה אינם מראים אלא כשיעור הזה:
מדַת חיינו היא — מודדים אותה.
آرند یکی و دیگری بربایند
بر هیچ‌کسی راز همی‌نگشایند
ما را ز قضا جز این قدر ننمایند
پیمانهٔ عمر ماست می‌پیمایند
הגרמים השוכנים באולם הזה
הם סיבות המבוכה לחכמים;
הֵא, אל תאבד את קצה חוט התבונה,
כי אלה המנהלים — נבוכים הם עצמם.
اجرام که ساکنان این ایوان‌اند
اسباب تردد خردمندان‌اند
هان تا سر رشتهٔ خرد گم نکنی
کآنان که مدبرند سرگردان‌اند
לא היה לגלגל רווח מבואי,
ומלכתי לא נוספו הודו ומעמדו;
ומאיש לא שמעו שתי אוזניי
לשם מה הבּוֹא הזה שלי והלֵכת.
از آمدنم نبود گردون را سود
وز رفتن من جلال و جاهش نفزود
وز هیچ کسی نیز دو گوشم نشنود
کاین آمدن و رفتنم از بهر چه بود
מן הסבל בן-אדם נעשה חופשי;
הטיפה, כשתישָׂא במחבוש הצדפה, לפנינה תיהפך;
אם ההון לא נותר — הראש יישאר במקומו;
הַסֵּאת, כשתריק — שוב תתמלא.
از رنج کشیدن آدمی حر گردد
قطره چو کشد حبس صدف در گردد
گر مال نماند سر بماناد به جای
پیمانه چو شد تهی دگر پر گردد
חבל, כי ההון יצא מן הכף,
ומיד המוות רבים כבֵדים לדם נהפכו;
איש לא בא מן העולם ההוא שאשאל אותו:
מה עלה בגורל נוסעֵי העולם הזה.
افسوس که سرمایه ز کف بیرون شد
وز دست اجل بسی جگرها خون شد
کس نآمد از آن جهان که پرسم از وی
کاحوال مسافران دنیا چون شد
חבל, כי מגילת הנעורים נגלֹלה,
ואותו אביב רענן של החיים היה לחורף;
ציפור השמחה ההיא, ששמה נעורים —
חבל, איני יודע מתי באה ומתי הלכה.
افسوس که نامهٔ جوانی طی شد
و آن تازه بهار زندگانی دی شد
آن مرغ طرب که نام او بود شباب
افسوس ندانم که کی آمد کی شد
הוֹי, כמה שלא נהיֶה, והעולם יהיה;
לא שֵׁם מאיתנו ולא רושם יהיה;
לפני כן לא היינו, ולא היה שום פגם;
מכאן והלאה, כשלא נהיֶה — הכול כמות שהיה יהיה.
ای بس که نباشیم و جهان خواهد بود
نی نام ز ما و نی‌ نشان خواهد بود
زین پیش نبودیم و نبد هیچ خلل
زین پس چو نباشیم همان خواهد بود
התבונה הזאת ההולכת בדרך האושר,
יום-יום מאה פעמים אומרת לך:
תפוֹס את הרגע הזה, את שעתך, כי אינך
אותו כרוב שקוצרים ושוב יצמח.
این عقل که در ره سعادت پوید
روزی صد بار خود تو را می‌گوید
دریاب تو این یک دم وقتت که نه‌ای
آن تره که بدروند و دیگر روید
שיירת החיים הזאת חולפת להפליא;
תפוֹס רגע החולף בשמחה;
סאקי, מה תדאג לצער מחר של הרֵעים?
הבֵא את הגביע, כי הלילה חולף.
این قافلهٔ عمر عجب می‌گذرد
دریاب دمی که با طرب می‌گذرد
ساقی غم فردای حریفان چه خوری
پیش آر پیاله را که شب می‌گذرد
על גבי מן הזמן אתה בא;
וממני כל דבר לא-טוב יוצא;
הנשמה גמרה אומר ללכת, ואמרתי: אל תלך;
אמרה: מה אעשה, הבַּיִת קורֵס.
بر پشت من از زمانه تو می‌آید
وز من همه کار نانکو می‌آید
جان عزم رحیل کرد و گفتم بمرو
گفتا چه کنم خانه فرومی‌آید
על גלגל הרקיע איש לא גבר;
ומאכילת בן-אדם האדמה לא שבעה;
גֵּא בכך שעדיין לא אכלה אותך —
אל תמהר, גם אותך תאכל; לא איחרה.
بر چرخ فلک هیچ کسی چیر نشد
وز خوردن آدمی زمین سیر نشد
مغرور بدانی که نخورده‌ست تو را
تعجیل مکن هم بخورد دیر نشد
אף כי לעֵיניך יְיַפּוּ את העולם,
אל תיטֶה אליו, כי הנבונים אינם נוטים;
רבים כמוך הולכים ורבים באים;
חְטֹף את חלקך, בטרם יחטפו אותך.
بر چشم تو عالم ارچه می‌آرایند
مگرای بدان که عاقلان نگرایند
بسیار چو تو روند و بسیار آیند
بربای نصیب خویش کت بربایند
כאשר קולמוס הגזירה רץ עליי בלעדיי,
מדוע אז את טובו ורעו ממני יידעו?
אתמול בלעדיי, והיום כאתמול בלעדיי ובלעדיך;
מחר, באיזו ראָיה יזמנוני לפני הדַּיָּן?
بر من قلم قضا چو بی من رانند
پس نیک و بدش ز من چرا می‌دانند
دی بی من و امروز چو دی بی من و تو
فردا به چه حجتم به داور خوانند
עד מתי תהיֶה שבוי צבע וריח?
עד מתי תרדוף אחר כל מכוער ויפֶה?
אם מַעְיָן זמזם אתה, ואם מֵי חיים,
בסוף אל לב העפר תרד.
تا چند اسیر رنگ و بو خواهی شد
چند از پی هر زشت و نکو خواهی شد
گر چشمهٔ زمزمی و گر آب حیات
آخر به دل خاک فروخواهی شد
עד שדרך הקַלַנְדַר לא תלך — לא יהיה;
עד שהלחי בדם-לב לא תרחץ — לא יהיה;
מה תבשל הזָיָה, עד שכשְׂרוּפֵי-הלב
חופשי מעצמך לא תוותר — לא יהיה.
تا راه قلندری نپویی نشود
رخساره بخون دل نشویی نشود
سودا چه پزی تا که چو دلسوختگان
آزاد به ترک خود نگویی نشود
מאז שנוֹגה והירח בשמים נגלו,
טוב מיין זך איש לא ראה דבר;
תמֵהַ אני על מוכרֵי היין: הם,
טוב ממה שהם מוכרים — מה יקנו?
تا زهره و مه در آسمان گشت پدید
بهتر ز می ناب کسی هیچ ندید
من در عجبم ز می‌فروشان کایشان
به زآن‌که فروشند چه خواهند خرید
כיוון שלחם-יומך וחייך אין להוסיף עליהם ואין לגרוע,
את הלב על מעט ורב אין להעכיר;
מעשיי ומעשיך — כפי רצוני ורצונך —
מן השעווה בידך אף אין לעשות.
چون روزی و عمر بیش و کم نتوان کرد
دل را به کم و بیش دژم نتوان کرد
کار من و تو چنان‌که رای من و توست
از موم به دست خویش هم نتوان کرد
החי שבכוחו מכין ראש ופנים,
תמיד הוא-הוא מכין את מעשה האויב;
אומרים: יוצר-הצפחות מוסלמי אינו,
אתה, מה תאמר עליו — שדלעת הוא מכין?
حیی که به قدرت سر و رو می‌سازد
همواره همو کار عدو می‌سازد
گویند قرابه‌گر مسلمان نبود
او را تو چه گویی که کدو می‌سازد
בעולם, כאשר קול הוורד הרענן משמיעים,
צַוֵּה, פסלוני, שיתנו יין במידה;
מחוּרית וארמונות ומגן-עדן וגיהינום
שֵׁב פנוי, כי כל אלה — שמועה בעלמא הם.
در دهر چو آواز گل تازه دهند
فرمای بتا که می به‌اندازه دهند
از حور و قصور و ز بهشت و دوزخ
فارغ بنشین که آن هر آوازه دهند
בעולם, כל מי שיש לו חצי כיכר,
ולשֵׁבת יש לו קֵן —
לא משרֵת של איש ולא אדוֹן של איש —
אמוֹר לו: חיֵה שמח, כי עולם טוב יש לו.
در دهر هر آن‌که نیم‌نانی دارد
از بهر نشست آشیانی دارد
نه خادم کس بود نه مخدوم کسی
گو شاد بزی که خوش‌جهانی دارد
אִכר הגזירה, רבות כמונו זרע וקצר;
לאכול צער לשווא אין בו תועלת;
מַלֵּא את גביע היין, מְסוֹר לכפי מהר,
שאשתה שוב, כי כל אשר להיות — כבר היה.
دهقان قضا بسی چو ما کشت و درود
غم خوردن بیهوده نمی‌دارد سود
پر کن قدح می به کفم درنه زود
تا باز خورم که بودنی‌ها همه بود
יום נעים הוא, והאוויר לא חם ולא קר;
הענן שוטף את האבק מפני גן-הפרחים;
הזמיר בלשון-מצבו אל הוורד הצהוב
צווח: יש לשתות יין.
روزی‌ست خوش و هوا نه گرم است و نه سرد
ابر از رخ گلزار همی‌شوید گرد
بلبل به زبان حال خود با گل زرد
فریاد همی‌کند که می باید خورد
בטרם יביאו עליך שוֹד לילה,
צַוֵּה שיביאו את היין הוורוד-גוון;
אינך זהב, הו תמים בּוּר, כי אותך
בעפר יטמינו ושוב יוציאו החוצה.
زآن پیش که بر سرت شبیخون آرند
فرمای که تا بادهٔ گلگون آرند
تو زر نه‌ای ای غافل نادان که تو را
در خاک نهند و باز بیرون آرند
עד מתי יעברו חייך בעבודת-האני,
או ברדיפה אחר האַיִן והיֵש?
שְׁתֵה יין, כי חיים שהמוות בעקבותיהם —
טוב שיעברו בשֵׁנה או בשׁכרוּת.
عمرت تا کی به خودپرستی گذرد
یا در پی نیستی و هستی گذرد
می نوش که عمری که اجل در پی اوست
آن به که به خواب یا به مستی گذرد
איש לא פתח את סוד המוות הקשה,
איש לא הניח צעד אחד מחוץ למעגל;
אני מסתכל, מן המתחיל עד הרב:
עֶגֶן הוא בַּיד של כל אשר מאֵם נולד.
کس مشکل اسرار اجل را نگشاد
کس یک قدم از دایره بیرون ننهاد
من می‌نگرم ز مبتدی تا استاد
عجز است به دست هرکه از مادر زاد
מַעֵט תשוקתך מן העולם וחיה מסופק,
מן הטוב והרע של הזמן נַתֵּק את הקשר;
יין בכף ותלתלֵי אֲהובה אֱחֹז, כי מהר
יחלוף אף זה, ולא יישארו הימים המעטים הללו.
کم کن طمع از جهان و می‌زی خرسند
از نیک و بد زمانه بگسل پیوند
می در کف و زلف دلبری گیر که زود
هم بگذرد و نماند این روزی چند
אף כי צערי וסבלי אורך להם,
עונגך ושמחתך ראש-מורם להם,
על שניהם אל תישָׁען, כי סבב הגלגל
מאחורי המסך אלף מיני משחקים לו.
گرچه غم و رنج من درازی دارد
عیش و طرب تو سرفرازی دارد
بر هر دو مکن تکیه که دوران فلک
در پرده هزار گونه بازی دارد
הרקיע לא ירים מן האדמה שום פרח
שלא ישברֵהו ושוב לאדמה ימסרהו;
אילו הענן, כמים, ירים את האדמה,
עד יום הדין דם היקירים היה מוריד.
گردون ز زمین هیچ گلی برنارد
کش نشکند و هم به زمین نسپارد
گر ابر چو آب خاک را بردارد
تا حشر همه خون عزیزان بارد
אם נשימה אחת שלך מן החיים תחלוף,
אל תַּנֵּח שתחלוף אלא בשמחה;
היזָּהר, כי הון-סחורתו של העולם
הוא החיים — כפי שתעביר אותם, כן יעברו.
گر یک نفست ز زندگانی گذرد
مگذار که جز به شادمانی گذرد
هشدار که سرمایهٔ سودای جهان
عمر است چنان کش گذرانی گذرد
אומרים: גן-עדן וחוּרות-עין יהיו,
שם יין וחלב ודבש יהיו;
אם אנחנו בחרנו ביין ובאֲהובה — מה אכפת?
כיוון שסוף הדבר כך ממילא יהיה.
گویند بهشت و حورعین خواهد بود
آنجا می و شیر و انگبین خواهد بود
گر ما می و معشوق گزیدیم چه باک
چون عاقبت کار چنین خواهد بود
אומרים: גן-עדן וחוּרית וכַּוְתַ’ר יהיו,
נהר יין וחלב ונופת וסוכר יהיו;
מַלֵּא את גביע היין ותֵן בידי,
מזומן אחד מאלף הַקָּפוֹת טוב יותר.
گویند بهشت و حور و کوثر باشد
جوی می و شیر و شهد و شکر باشد
پر کن قدح باده و بر دستم نه
نقدی ز هزار نسیه خوش‌تر باشد
אומרים: כל אותם פרושים,
כדרך שימותו כן יקומו;
אנחנו עם היין והאֲהובה תמיד,
שמא ביום הדין כך יקימו אותנו.
گویند هر آن کسان که با پرهیزند
زآن‌سان که بمیرند چنان برخیزند
ما با می و معشوقه از آنیم مدام
باشد که به حشرمان چنان انگیزند
שְׁתֵה יין, כי מן הלב ריבוי ומיעוט יסיר,
ואת מחשבת שבעים ושתיים הכיתות יסיר;
אל תימנע מן הכימיה שממנה
תשתה לגימה אחת — אלף מַדְוֵי יסיר.
می خور که ز دل کثرت و قلت ببرد
و اندیشه هفتاد و دو ملت ببرد
پرهیز مکن ز کیمیایی که از او
یک جرعه خوری هزار علت ببرد
כל סוד שֶׁבּלב חכם יהיה,
צריך שיהיה נסתר יותר מן העַנְקָא;
כי בַּצדפה, מנסתרוּתה, נעשית הפנינה
אותה טיפה שהיא סוד לב הים.
هر راز که اندر دل دانا باشد
باید که نهفته‌تر ز عنقا باشد
کاندر صدف از نهفتگی گردد در
آن قطره که راز دل دریا باشد
כל בוקר שֶׁבּו פני הצבעוני טל אוֹחז,
וקומת הסיגלית בכר כפופה,
לצדק נאה בעֵיניי הניצן:
שהוא את שולֵי עצמו אוסף וכונס.
هر صبح که روی لاله شبنم گیرد
بالای بنفشه در چمن خم گیرد
انصاف مرا ز غنچه خوش می‌آید
کاو دامن خویشتن فراهم گیرد
מעולם לא היה לבי מנוע מחוכמה;
מעט נותר מן הסודות שלא נודע לי;
שבעים ושתיים שנה חשבתי לילה ויום —
נודע לי שדבר לא נודע.
هرگز دل من ز علم محروم نشد
کم ماند ز اسرار که معلوم نشد
هفتاد و دو سال فکر کردم شب و روز
معلومم شد که هیچ معلوم نشد
גם גרגר התקווה בגורן יישאר,
גם הגן והדירה בלעדיך ובלעדיי יישארו;
כספך וזהבך, מדִּרהם ועד שעורה,
עם ידיד אֱכֹל, פן לַאויב יישאר.
هم دانهٔ امید به خرمن ماند
هم باغ و سرای بی تو و من ماند
سیم و زر خویش از درمی تا به جوی
با دوست بخور گرنه به دشمن ماند
הרֵעים ההולמים כולם אזלו מן היד,
לרגלֵי המוות אחד-אחד הושפלו;
שתינו מיין אחד במשתה החיים;
סבב או שנֵים-שלושה לפנינו נשתכרו.
یاران موافق همه از دست شدند
در پای اجل یکان یکان پست شدند
خوردیم ز یک شراب در مجلس عمر
دوری دو سه پیشتر ز ما مست شدند
גביע יין אחד שווה מאה לב ודת,
לגימת יין אחת שווה את מַלכות סין;
זולת היין הלַעַל אין על פני האדמה
מרירוּת ששוֹוה אלף נפשות מתוקות.
یک جام شراب صد دل و دین ارزد
یک جرعهٔ می مملکت چین ارزد
جز بادهٔ لعل نیست در روی زمین
تلخی که هزار جان شیرین ارزد
טיפת מים אחת היתה, ולים הפכה;
גרגר עפר אחד עם האדמה התאחד;
בואך ולכתך בעולם הזה — מה הם?
בא זבוב, נגלה, ונעלם.
یک قطرهٔ آب بود با دریا شد
یک ذرهٔ خاک با زمین یکتا شد
آمدشدن تو اندر این عالم چیست
آمد مگسی پدید و ناپیدا شد
אם כיכר אחת לשני ימים תעלה בידי אדם,
ומכד שבור לגימת מים קרים,
מדוע יש להיות ממוּנֶה על נחוּת ממך,
או מדוע יש לשרת אחד כמותך?
یک نان به دو روز اگر بود حاصل مرد
از کوزه شکسته‌ای دمی آبی سرد
مأمور کم از خودی چرا باید بود
یا خدمت چون خودی چرا باید کرد
הבֵא את היין הלַעַל בַּזכוכית הפשוטה,
והבֵא את אותו סוד ורֵע של כל בן-חורין;
כיוון שאתה יודע שמֶשׁך העולם עפר —
רוח הוא, שמהר יחלוף — הבֵא יין.
آن لعل در آبگینهٔ ساده بیار
وآن محرم و مونس هر آزاده بیار
چون می‌دانی که مدت عالم خاک
باد است که زود بگذرد باده بیار
מן העתיד להיות, ידידי, מה תדאג?
ומן המחשבה שלשווא — לב ונפש פצועים?
חיה בשמחה והעבֵר את העולם בעליזוּת,
כי לא איתך התייעצו כשעשו את המלאכה תחילה.
از بودنی ای دوست چه داری تیمار
وز فکرت بیهوده دل و جان افکار
خرم بزی و جهان به شادی گذران
تدبیر نه با تو کرده‌اند اول کار
הרקיעים שאינם מוסיפים אלא צער,
אינם מניחים דבר במקומו עד שיחטפוהו;
לוּ ידעו הבאים-לעתיד מה
אנו סובלים מן הזמן — לא היו באים.
افلاک که جز غم نفزایند دگر
ننهند به جا تا نربایند دگر
ناآمدگان اگر بدانند که ما
از دهر چه می‌کشیم نایند دگر
הו לב, אל תאכל את צער העולם הבָּלֶה הזה,
לשווא אינך — אל תאכל צער לשווא;
כיוון שהעבר חלף והעתיד עוד לא נראה,
היה שמח, אל תאכל צער עבר ועתיד.
ای دل غم این جهان فرسوده مخور
بیهوده نه‌ای غمان بیهوده مخور
چون بوده گذشت و نیست نابوده پدید
خوش باش غم بوده و نابوده مخور
הו לב, כל אמצעֵי העולם — הַנֵּח שרכשׁתָּ;
גַן-שמחתך בדשא — הַנֵּח שקישׁטתָּ;
ואחר, על אותו דשא, לילה אחד כטל
הַנֵּח ששכבת, ולפנות בוקר קמת.
ایدل همه اسباب جهان خواسته گیر
باغ طربت به سبزه آراسته گیر
و آنگاه بر آن سبزه شبی چون شبنم
بنشسته و بامداد برخاسته گیر
יושבֵי הקברים האלה עפר ואבק נעשו,
כל גרגר מכל גרגר תפס לו צד;
אָה, מה היין הזה, שעד יום החשבון
מְבֻלְבָּלִים הם ובוֹרים מכל דבר.
این اهل قبور خاک گشتند و غبار
هر ذره ز هر ذره گرفتند کنار
آه این چه شراب است که تا روز شمار
بیخود شده و بی‌خبرند از همه کار
לבֵנת פי החבית טובה ממַלכות ג’אם,
ריח הגביע טוב ממאכל מרים;
אנחת שחר מחזֵה של רָוֵה-יין
טובה מאנחת בוּסעיד ואַדְהַם.
خشت سر خم ز ملکت جم خوشتر
بوی قدح از غذای مریم خوشتر
آه سحری ز سینهٔ خماری
از نالهٔ بوسعید و ادهم خوشتر
בַּמעגל של רקיע שקַרְקָעִיתוֹ בלתי-נגלית,
גביע הוא שאת הכול משקים בהַקָּפָה;
כשיגיע התור לתורך — אל תיאנח,
שְׁתֵה יין בעליזוּת, כי הַקָּפָה היא, לא עוול.
در دایره سپهر ناپیدا غور
جامی‌ست که جمله را چشانند بدور
نوبت چو به دور تو رسد آه مکن
می نوش به خوشدلی که دور است نه جور
אתמול יוצר-כדים ראיתי בשוק,
על נתח חומר רגלו רומס רבות;
ואותו חומר בלשון-מצבו אמר לו:
כמוך הייתי גם אני — נהג בי יפֶה.
دی کوزه‌گری بدیدم اندر بازار
بر پاره گلی لگد همی زد بسیار
و آن گل بزبان حال با او می‌گفت
من همچو تو بوده‌ام مرا نیکودار
מאותו יין שהוא חיֵי נצח — שְׁתֵה;
הון-סחורת עונג הנעורים — שְׁתֵה;
בּוֹעֵר כאש הוא, אך את הצער
בּוֹנֶה כמֵי חיים הוא — שְׁתֵה.
ز آن می که حیات جاودانیست بخور
سرمایه لذت جوانی است بخور
سوزنده چو آتش است لیکن غم را
سازنده چو آب زندگانی است بخور
אם יין תשתה — עם החכמים שְׁתֵה,
או עם פסל צבעוני-לחי צוֹחֵק שְׁתֵה;
אל תרבֶּה, אל תַרְבֶּה, אל תגלֶה בגלוי,
מְעַט שְׁתֵה, ולפרקים שְׁתֵה, ובסֵתר שְׁתֵה.
گر باده خوری تو با خردمندان خور
یا با صنمی لاله رخی خندان خور
بسیار مخور ورد مکن فاش مساز
اندک خور و گه گاه خور و پنهان خور
עת שחר היא, קוּם, הו נער נפלא;
מַלֵּא את גביע הבדולח ביין לַעַל,
כי הרגע הזה, המושאל בפינת הכליון הזאת,
רבות תחפשׂ ולא תמצא עוד.
وقت سحر است خیز ای طرفه پسر
پر بادهٔ لعل کن بلورین ساغر
کاین یکدم عاریت در این کنج فنا
بسیار بجویی و نیابی دیگر
מכל אותם הולכֵי הדרך הארוכה הזאת,
מי חזר, שיאמר לנו את הסוד?
אז, על פרשת האֶשׁ הזאת של חֵמדה וצֹרך,
אל תשאיר דבר, כי אינך שב.
از جملهٔ رفتگان این راه دراز
باز آمده کیست تا به ما گوید راز
پس بر سر این دو راههٔ آز و نیاز
تا هیچ نمانی که نمی‌آیی باز
הו זקֵן חכם, קוּם מוקדם יותר,
והבֵּט חַד באותו ילד המנפֶּה עפר;
תֵּן לו עצה: אמוֹר לו: נַפֵּה רך-רך
את מוֹח ראשו של קֵיקֻבּאד ואת עֵין פַּרְוֵיז.
ای پیر خردمند پگه‌تر برخیز
و آن کودک خاکبیز را بنگر تیز
پندش ده گو که نرم نرمک می‌بیز
مغز سر کیقباد و چشم پرویز
עת שחר היא, קוּם, הו מָלֵא-חן,
רך-רך יין שְׁתֵה ופְרֹט על הנֵבל;
כי אלה השרוּיים כאן — לא ישהו רבות,
ואלה שהלכו — איש לא שב.
وقت سحر است خیز ای مایه ناز
نرمک نرمک باده خور و چنگ نواز
کانها که بجایند نپایند بسی
و آنها که شدند کس نمیاید باز
ציפור ראיתי יושבת על חומת טוּס,
לפניה מונחת גֻּלגֹלת כַּיכָּאווּס;
אל הגֻּלגֹלת אמרה: חבל, חבל!
היכן קול הפעמונים, ואיה יבבת התופים?
مرغی دیدم نشسته بر باره طوس
در پیش نهاده کله کیکاووس
با کله همی گفت که افسوس افسوس
کو بانگ جرسها و کجا ناله کوس
גביע הוא שהתבונה מהללת אותו,
מאה נשיקות מאהבה על מצחו מַטבּיעה;
יוצר-הכדים הזה של הזמן, גביע כה עדין
מכין, ושוב על הקרקע מטיח אותו.
جامی است که عقل آفرین میزندش
صد بوسه ز مهر بر جبین میزندش
این کوزه‌گر دهر چنین جام لطیف
می‌سازد و باز بر زمین میزندش
ח’יאם, אם מן היין שיכור אתה — היה שמח;
אם עם ירֵחת-פנים ישבת — היה שמח;
כיוון שסוף מעשה העולם הוא כליון,
דַמֵּה שאינך; כיוון שיֵשׁ אתה — היה שמח.
خیام اگر ز باده مستی خوش باش
با ماهرخی اگر نشستی خوش باش
چون عاقبت کار جهان نیستی است
انگار که نیستی چو هستی خوش باش
אל בית-מלאכת יוצר-הכדים נכנסתי אמש,
ראיתי אלפַּיִם כדים, מדבּרים ושותקים;
פתאום כד אחד העלה זעקה:
היכן יוצר-הכד, וקונֵה-הכד, ומוכר-הכד?
در کارگه کوزه‌گری رفتم دوش
دیدم دو هزار کوزه گویا و خموش
ناگاه یکی کوزه برآورد خروش
کو کوزه‌گر و کوزه‌خر و کوزه فروش
ימֵי הזמן מתביישים במי
שיֵשֵׁב בצער הימים דל-לב;
שְׁתֵה אתה יין בַּזכוכית עם יבבת הנֵבל,
בטרם תבוא הזכוכית על האבן.
ایام زمانه از کسی دارد ننگ
کو در غم ایام نشیند دلتنگ
می خور تو در آبگینه با ناله چنگ
زان پیش که آبگینه آید بر سنگ
מגוּף האדמה השחורה עד שיא שבתאי
פתרתי את כל הבעיות הכוללות;
פרמתי קשרֵי כל בעיה בתחבולה,
כל קשר נפרם — זולת קשר המוות.
از جرم گل سیاه تا اوج زحل
کردم همه مشکلات کلی را حل
بگشادم بندهای مشکل به حیل
هر بند گشاده شد به جز بند اجل
עם ברוש-קומה, רענן יותר מגֹדֶשׁ פרחים,
מן היד אל תַנֵּח את גביע היין ואת שולֵי הוורד,
בטרם ייעשה פתאום, מרוח המוות,
כותונת חיינו — ככותונת הוורד.
با سرو قدی تازه‌تر از خرمن گل
از دست منه جام می و دامن گل
زان پیش که ناگه شود از باد اجل
پیراهن عمر ما چو پیراهن گل
הו ידיד, בוֹא ולא נאכל את צער המחר,
ואת הרגע הזה של החיים נחשוב לשלל;
מחר, כשנעבור מן המנזר-החולף הזה,
עם בני שבעת-אלפים השנים שווים נהיֶה.
ای دوست بیا تا غمِ فردا نخوریم
وین یک دمِ عمر را غنیمت شمریم
فردا که ازین دیرِ فنا درگذریم
با هفت‌هزارسالگان سربه‌سریم
גלגל הרקיע הזה שאנו בתוכו נבוכים,
פנס-דמיון ממנו למשל נדע;
השמש נר, ודַע: העולם פנס,
ואנו כדמויות שבתוכו נבוכים.
این چرخ فلک که ما در او حیرانیم
فانوس خیال از او مثالی دانیم
خورشید چراغ دان و عالم فانوس
ما چون صوریم کاندر او حیرانیم
קוּם מן השֵׁנה, שנשתה יין,
בטרם נבלע מן הזמן צֶרֶב;
כי גלגל הרקיע קשה-הפנים, פתאום, יום אחד,
לא ייתן זמן, כדֵי אף מֵי אחד לשתות.
برخیز ز خواب تا شرابی بخوریم
زان پیش که از زمانه تابی بخوریم
کاین چرخ ستیزه روی ناگه روزی
چندان ندهد زمان که آبی بخوریم
אקום ואגמור אומר לשתות יין זך,
את צבע פניי בצבע העֻנָּב אעשה;
לתבונה הסקרנית הזאת אֶגְרֹף יין
על פניה אַכֶּה, כדֵי שאשקיע אותה בשֵׁנה.
برخیزم و عزم باده ناب کنم
رنگ رخ خود به رنگ عناب کنم
این عقل فضول پیشه را مشتی می
بر روی زنم چنانکه در خواب کنم
על מצע העפר את הישֵׁנים אני רואה,
מתחת לאדמה את הטמונים אני רואה;
ככל שאל מדבר האַיִן אביט,
את הבאים-לעתיד ואת שהלכו אני רואה.
بر مفرش خاک خفتگان می‌بینم
در زیرزمین نهفتگان می‌بینم
چندانکه به صحرای عدم مینگرم
ناآمدگان و رفتگان می‌بینم
עד מתי נהיֶה שבויֵי התבונה יום-יום?
בעולם, מה בין בן-מאה שנה לבן-יום?
מְזוֹג בַּקערה יין, בטרם אנו
בבית-מלאכת יוצרֵי-הכדים נהיֶה כד.
تا چند اسیر عقل هر روزه شویم
در دهر چه صد ساله چه یکروزه شویم
در ده تو بکاسه می از آن پیش که ما
در کارگه کوزه‌گران کوزه شویم
כיוון שמושבנו בעולם הזה אינו קבוע,
אז בלי יין ואֲהובה — שגיאה עצומה היא;
עד מתי מן הקדמון והמחוּדש תקוותי ופחדי?
כשאני הלכתי — מה לעולם, מחוּדש או קדמון.
چون نیست مقام ما در این دهر مقیم
پس بی می و معشوق خطائیست عظیم
تا کی ز قدیم و محدث امیدم و بیم
چون من رفتم جهان چه محدث چه قدیم
את השמש בחומר להסתיר איני יכול,
ואת סודות הזמן לומר איני יכול;
מים תפקירם התבונה העלתה
פנינה שמפחד לנקבֵּהּ איני יכול.
خورشید به گل نهفت می‌نتوانم
و اسرار زمانه گفت می‌نتوانم
از بحر تفکرم برآورد خرد
دری که ز بیم سفت می‌نتوانم
האויב אמר בטעות שאני פילוסוף;
האל יודע שאותו דבר שאמר — איני;
אך כיוון שלתוך צער-קֵן זה באתי,
לפחות שלא אהיה — עד שאדע מי אני.
دشمن به غلط گفت که من فلسفیم
ایزد داند که آنچه او گفت نیم
لیکن چو در این غم آشیان آمده‌ام
آخر کم از آنکه من بدانم که کیم
אנחנו הם שורש השמחה ומכרֵה הצער,
הון הצדק, ומַצע העוול;
נמוכים אנו ורמים, שלמים וחסֵרים,
מראָה חלוּדה, וגביע ג’ם.
مائیم که اصل شادی و کان غمیم
سرمایهٔ دادیم و نهاد ستمیم
پستیم و بلندیم و کمالیم و کمیم
آئینهٔ زنگ خورده و جام جمیم
איני שותה יין מפני דלוּת,
או מצער חרפה ושכרוּת איני שותה;
אני שתיתי יין למען עליזוּת-הלב;
עכשיו, כיוון שאת על לבי ישבת — איני שותה.
من می نه ز بهر تنگدستی نخورم
یا از غم رسوایی و مستی نخورم
من می ز برای خوشدلی میخوردم
اکنون که تو بر دلم نشستی نخورم
בלי יין זך לחיות איני יכול,
בלי יין את משא-הגוף לשׂאת איני יכול;
עבד אני לאותו רגע שהסאקי אומר:
קח עוד גביע אחד — ואני איני יכול.
من بی می ناب زیستن نتوانم
بی باده کشید بارتن نتوانم
من بنده آن دمم که ساقی گوید
یک جام دگر بگیر و من نتوانم
מדֵי כמה זמן קם אחד ואומר: אני!
בְּרֹב ובכסף וזהב בא ואומר: אני!
כאשר מלאכתו הקטנה תופסת סֵדר יום אחד,
פתאום מן המארב יבוא המוות ואומר: אני!
هر یک چندی یکی برآید که منم
با نعمت و با سیم و زر آید که منم
چون کارک او نظام گیرد روزی
ناگه اجل از کمین برآید که منم
זמן-מה בילדוּת לומדים היינו,
זמן-מה מהיותנו מלומדים שׂמֵחים בעצמנו;
שמע את סוף הדבר, מה עלה בגורלנו:
מן העפר באנו, ועל הרוח הלכנו.
یک چند به کودکی باستاد شدیم
یک چند به استادی خود شاد شدیم
پایان سخن شنو که ما را چه رسید
از خاک در آمدیم و بر باد شدیم
אף יום אחד ממאסר העולם איני חופשי,
אף נשיפה אחת מהוויתי איני שמח;
תלמיד של הזמן הייתי רבות,
במלאכת העולם עדיין רב איני.
یک روز ز بند عالم آزاد نیم
یک دمزدن از وجود خود شاد نیم
شاگردی روزگار کردم بسیار
در کار جهان هنوز استاد نیم
מן האתמול שחלף — כלל אל תזכיר;
מן המחר שלא בא — אל תזעק;
על שלא-בא ועל שחלף — אל תבנה;
לעת עתה היה שמח, ואל תבזבז את החיים על רוח.
از دی که گذشت هیچ ازو یاد مکن
فردا که نیامده ست فریاد مکن
برنامده و گذشته بنیاد مکن
حالی خوش باش و عمر بر باد مکن
הו עֵין, אם אינך עיוֶרת — רְאִי את הקבר;
ואת העולם הזה מָלֵא פורענות ורעש — רְאִי;
מלכים ושׂרים ואצילים תחת החומר,
פנים כירֵח בפי הנמלה — רְאִי.
ای دیده اگر کور نئی گور ببین
وین عالم پر فتنه و پر شور ببین
شاهان و سران و سروران زیر گلند
روهای چو مه در دهن مور ببین
קוּם, ואל תאכל את צער העולם החולף,
שֵׁב, ורגע אחד בשמחה הַעֲבֵר;
אילו היה בטבע העולם נאמנוּת כלשהי,
לא היה תורך מגיע אליך מן האחֵרים.
برخیز و مخور غم جهان گذران
بنشین و دمی به شادمانی گذران
در طبع جهان اگر وفایی بودی
نوبت بتو خود نیامدی از دگران
כיוון שיבולו של בן-אדם בַּמישור המלוח הזה
אינו אלא לאכול יגון עד שתיעקר הנשמה,
מְאֻשָּׁר-לב מי שמן העולם הזה מהר יצא,
ורגוע מי שכלל לא בא לעולם.
چون حاصل آدمی در این شورستان
جز خوردن غصه نیست تا کندن جان
خرم دل آنکه زین جهان زود برفت
و آسوده کسی که خود نیامد به جهان
הלכתי, כי במָלוֹן העוול הזה
לא יהיה ביד אלא רוח;
עליו לשמוח במותי,
שמיד המוות יוכל להשתחרר.
رفتم که در این منزل بیداد بدن
در دست نخواهد به جز از باد بدن
آن را باید به مرگ من شاد بدن
کز دست اجل تواند آزاد بدن
רוֹגֵן ראיתי יושב על סוס-האדמה הצחור,
לא כפירה ולא אסלאם ולא עולם-הזה ולא דת,
לא אמת ולא ודאוּת ולא שריעה ולא ביטחון —
בשני העולמות, למי היתה תעוזה כזאת?
رندی دیدم نشسته بر خنگ زمین
نه کفر و نه اسلام و نه دنیا و نه دین
نه حق نه حقیقت نه شریعت نه یقین
اندر دو جهان کرا بود زهره این
להסתפֵּק בעצם אחד כעֵיט — להיות,
טוב מלהיות טפיל על שולחן נבזה;
בפת-שעורים שלך, באמת, טוב יותר
מלהיות מלוכלך ומזוקק על שולחן כל שפל.
قانع به یک استخوان چو کرکس بودن
به ز آن که طفیل خوان ناکس بودن
با نان جوین خویش حقا که به است
کالوده و پالوده هر خس بودن
עם מתפלסֵף בדרך הדת,
עם נפַל בדמיון אל דרך הוודאוּת;
חושש אני שיבוא קול יום אחד:
הו בורים, הדרך לא זו ולא זו.
قومی متفکرند اندر ره دین
قومی به گمان فتاده در راه یقین
میترسم از آن که بانگ آید روزی
کای بیخبران راه نه آنست و نه این
פָּר יש בשמים, ושמו פַּרְוין,
פָּר אחר נסתר מתחת לאדמה;
פְּקַח את עֵין תבונתך מתוך ודאוּת:
מתחת ומעל — שני פרים, וחופֶן חמורים בֵּינָם.
گاویست در آسمان و نامش پروین
یک گاو دگر نهفته در زیر زمین
چشم خردت باز کن از روی یقین
زیر و زبر دو گاو مشتی خر بین
לוּ היתה לי על הרקיע יד כאל,
הייתי מסלֵּק את הרקיע הזה מן האמצע;
מחדש רקיע אחר כזה הייתי בּונֶה,
שהחופשי אל משאלת לבו יגיע בנקל.
گر بر فلکم دست بدی چون یزدان
برداشتمی من این فلک را ز میان
از نو فلکی دگر چنان ساختمی
کازاده بکام دل رسیدی آسان
אל תשמע דבר מן הבאים לזמן —
בַּקֵּשׁ יין מזוקק מן הבאים בהוד;
הלכו אחד-אחד הבאים-לפנים,
איש אינו נותן אות מן השבים.
مشنو سخن از زمانه ساز آمدگان
می خواه مروق به طراز آمدگان
رفتند یکان یکان فراز آمدگان
کس می ندهد نشان ز بازآمدگان
שתיית יין וסבוֹב סביב היפים
טובים מהתחסדות של פרוש;
אם אוהב ושיכור בגיהינום יהיה,
אז את פני גן-העדן איש לא יראה.
می خوردن و گرد نیکوان گردیدن
به زانکه بزرق زاهدی ورزیدن
گر عاشق و مست دوزخی خواهد بود
پس روی بهشت کس نخواهد دیدن
אין לבַלּוֹת לב שמח בצער,
לשחוֹק את עתך הטובה באבן הסבל;
מי יודע את הנסתר, מה עתיד להיות?
דרושים יין ואֲהובה ומנוחה לרצון.
نتوان دل شاد را به غم فرسودن
وقت خوش خود بسنگ محنت سودن
کس غیب چه داند که چه خواهد بودن
می باید و معشوق و به کام آسودن
אותו ארמון שהתחרה כתף-אל-כתף עם הגלגל,
שעל סף מלכיו הניחו פנים,
ראינו שעל צריחו יונָה
יושבת ואומרת: קוּ-קוּ-קוּ-קוּ.
آن قصر که با چرخ همیزد پهلو
بر درگه آن شهان نهادندی رو
دیدیم که بر کنگره‌اش فاخته‌ای
بنشسته همی گفت که کوکوکوکو
מבּואנו ולכתנו — היכן הרווח?
ומחוט תקוות חיינו — היכן הערב?
כל אותם ראשים ורגליים של יפֵי העולם —
בּוֹעֵר, ולעפר הופך; היכן העשן?
از آمدن و رفتن ما سودی کو
وز تار امید عمر ما پودی کو
چندین سروپای نازنینان جهان
می‌سوزد و خاک می‌شود دودی کو
כשמן הגוף תצא נשמתנו הטהורה שלי ושלך,
שתי לבֵנים יניחו על גומחת קברי וקברך;
ואחר, למען לבֵנת קברם של אחֵרים,
לתוך תבנית ייצֹקוּ את עפרֵנו שלי ושלך.
از تن چو برفت جان پاک من و تو
خشتی دو نهند بر مغاک من و تو
و آنگاه برای خشت گور دگران
در کالبدی کشند خاک من و تو
שְׁתֵה יין, כי הגלגל, למען כליוננו שלי ושלך,
מזימה לו על הנשמה הטהורה שלי ושלך;
על הדשא שֵׁב ויין צלול שְׁתֵה,
כי הדשא הזה רבות יצמח מעפרֵנו שלי ושלך.
می‌خور که فلک بهر هلاک من و تو
قصدی دارد بجان پاک من و تو
در سبزه نشین و می روشن میخور
کاین سبزه بسی دمد ز خاک من و تو
מכל דבר מלבד היין — טוב לקצֵר;
היין אף הוא מכף פסלֵי האוהל — טוב;
שכרוּת וקַלַנְדָרוּת ותעייה — טוב;
לגימת יין אחת — מן הירח עד הדג טוב.
از هر چه بجز می است کوتاهی به
می هم ز کف بتان خرگاهی به
مستی و قلندری و گمراهی به
یک جرعه می ز ماه تا ماهی به
הַבֵּט: מן הרוח שולֵי הוורד נבקעו,
הזמיר מיֹפי הוורד שׂמֵחַ נעשה;
בצל הוורד שֵׁב, כי רבות מן הוורד הזה
לתוך העפר יישָׁפֵך, ואנו לעפר נהפכנו.
بنگر ز صبا دامن گل چاک شده
بلبل ز جمال گل طربناک شده
در سایه گل نشین که بسیار این گل
در خاک فرو ریزد و ما خاک شده
עד מתי אֹכל את הצער הזה — היֵשׁ לי או אין,
ואת החיים האלה בעליזוּת אַעֲבֵר או אין?
מַלֵּא את גביע היין, כי איני יודע
את הנשימה הזאת שאשאף — האם אוציא או אין.
تا کی غم آن خورم که دارم یا نه
وین عمر به خوشدلی گذارم یا نه
پرکن قدح باده که معلومم نیست
کاین دم که فرو برم برآرم یا نه
לגימת יין ישן טובה ממַלכות חדשה,
ומכל דבר שאינו יין — דרך היציאה טובה;
בַּיד טובה מכיסא פֵרידון מאה פעם,
לבֵנת פי החבית טובה ממַלכות כַּיְח’וֹסְרוֹ.
یک جرعه می کهن ز ملکی نو به
وز هرچه نه می طریق بیرون شو به
در دست به از تخت فریدون صد بار
خشت سر خم ز ملک کیخسرو به
אותו שיעור מן העולם שתאכל או תלבש,
מוצדק אתה אם למענו תעמול;
כל השאר — חינם — אינו שווה; היזָּהר
שלא תמכור את החיים היקרים בעדם.
آن مایه ز دنیا که خوری یا پوشی
معذوری اگر در طلبش میکوشی
باقی همه رایگان نیرزد هشدار
تا عمر گرانبها بدان نفروشی
מבוא האביב ומהלֵכת החורף,
דפֵּי הוויתנו נגלֹלים;
שְׁתֵה יין! אל תאכל יגון, כי אמר החכם:
צַעֲרֵי העולם כרעל, ותרופתם — יין.
از آمدن بهار و از رفتن دی
اوراق وجود ما همی گردد طی
می خور! مخور اندوه که فرمود حکیم
غمهای جهان چو زهر و تریاقش می
מיוצר-כדים כד קניתי פעם,
אותו כד דיבר מכל סוד:
מלך הייתי, שהיה לי גביע זהב,
עכשיו נעשיתי כד של כל רָוֵה-יין.
از کوزه‌گری کوزه خریدم باری
آن کوزه سخن گفت ز هر اسراری
شاهی بودم که جام زرینم بود
اکنون شده‌ام کوزه هر خماری
הו אתה, תוצֶרת הארבע והשבע,
ומן השבע והארבע תמיד בלהט,
שְׁתֵה יין, כי אלף פעמים ויותר אמרתי לך:
שיבה אין לך — כיוון שהלכת, הלכת.
ای آنکه نتیجهٔ چهار و هفتی
وز هفت و چهار دایم اندر تفتی
می خور که هزار بار بیشت گفتم
باز آمدنت نیست چو رفتی رفتی
הו לב, אל סודות החידה לא תגיע,
אל דקוּת הפיקחים והנבונים לא תגיע;
כאן, ביין הלַעַל, גן-עדן עֲשֵׂה,
כי שם, במקום שגן-עדן הוא — תגיע או לא תגיע.
ایدل تو به اسرار معما نرسی
در نکته زیرکان دانا نرسی
اینجا به می لعل بهشتی می ساز
کانجا که بهشت است رسی یا نرسی
הו ידיד, את האמת — שְׁמַע ממני דבר:
עם היין הלַעַל היה, ועם גוף-כסֶף,
כי מי שברא את העולם — פנוי הוא
משפמך, כמוך, ומזקָני, כמוני.
ای دوست حقیقت شنواز من سخنی
با باده لعل باش و با سیم تنی
کانکس که جهان کرد فراغت دارد
از سبلت چون تویی و ریش چو منی
הלוַאי והיה מקום מרגוֹע,
או שֶׁלַדרך הרחוקה הזאת היה בוא;
הלוַאי, אחרֵי מאה אלף שנה, מלב העפר,
כדשא, תקוַת נבִיטה היתה.
ای کاش که جای آرمیدن بودی
یا این ره دور را رسیدن بودی
کاش از پی صد هزار سال از دل خاک
چون سبزه امید بر دمیدن بودی
על אבן הכיתי אמש כד חרסית,
שיכור הייתי, שעשׂיתי את ההוללוּת הזאת;
אליי בלשון-מצבו אמר הכד:
כמוך הייתי, אתה גם תהיֶה כמוני.
بر سنگ زدم دوش سبوی کاشی
سرمست بدم که کردم این عیاشی
با من به زبان حال می‌گفت سبو
من چون تو بدم تو نیز چون من باشی
אילו על ענף התקווה פרי מצאתי,
גם לחוט שלי קצֶה מצאתי;
עד מתי, ממֵצַר כלא ההוויה —
הלוַאי אל האַיִן פֶּתח מצאתי.
بر شاخ امید اگر بری یافتمی
هم رشته خویش را سری یافتمی
تا چند ز تنگنای زندان وجود
ای کاش سوی عدم دری یافتمی
קח את הגביע ואת הכד, הו מלֵא-לב,
פנוי שֵׁב בשדֵה הכר ועל שפת הפלג;
כמה אנשים יקרים שהגלגל רע-המזג
מאה פעם עשׂה גביע ומאה פעם כד.
بر گیر پیاله و سبو ای دلجوی
فارغ بنشین بکشتزار و لب جوی
بس شخص عزیز را که چرخ بدخوی
صد بار پیاله کرد و صد بار سبوی
זקֵן ראיתי בבית רָוֵה-יין,
אמרתי: הלא תמסוֹר בשׂורה מן ההולכים?
אמר: שְׁתֵה יין, כי כמונו רבים
הלכו, ובשׂורה שוב לא באה כלל.
پیری دیدم به خانهٔ خماری
گفتم نکنی ز رفتگان اخباری
گفتا می خور که همچو ما بسیاری
رفتند و خبر باز نیامد باری
עד מתי סיפור החמש והארבע, הו סאקי?
בבעיה — מה אחד, מה מאה אלף, הו סאקי?
עפר כולנו — כַּוֵּן את הנֵבל, הו סאקי;
רוח כולנו — הבֵא את היין, הו סאקי.
تا چند حدیث پنج و چار ای ساقی
مشکل چه یکی چه صد هزار ای ساقی
خاکیم همه چنگ بساز ای ساقی
بادیم همه باده بیار ای ساقی
ככל שאני מביט לכל עֵבר,
בַּגן זורם מן הכַּוְתַ’ר פלג;
המדבר כגן-עדן — מן הכַּוְתַ’ר אַל תרבֶּה לומר;
שֵׁב בגן-העדן עם יפת-פנים גן-עֶדֶנית.
چندان که نگاه می‌کنم هر سویی
در باغ روان است ز کوثر جویی
صحرا چو بهشت است ز کوثر کم گوی
بنشین به بهشت با بهشتی رویی
היה שמח, כי את הזָיָתך בישלו אתמול,
פטורים נעשו ממשאלתך אתמול;
מה אספר — שלבקשתך, אתמול,
נתנו הֶסְדֵּר למעשה מחרך אתמול.
خوش باش که پخته‌اند سودای تو دی
فارغ شده‌اند از تمنای تو دی
قصه چه کنم که به تقاضای تو دی
دادند قرار کار فردای تو دی
אל בית-מלאכת יוצר-הכדים חשבתי דעתי;
על דוושת האובנַיִם ראיתי את הרב עומד;
עשה בנועז לכד ידית וראש
מגֻּלגֹלת מלך ומכף של קבצן.
در کارگه کوزه‌گری کردم رای
در پایه چرخ دیدم استاد بپای
میکرد دلیر کوزه را دسته و سر
از کله پادشاه و از دست گدای
באוזן לבי אמר הרקיע בסֵתר:
את הפסק שהיה גזירה — ממני תדע;
לוּ בסיבובי שלי היתה לי יד,
הייתי מציל את עצמי מן המבוכה.
در گوش دلم گفت فلک پنهانی
حکمی که قضا بود ز من میدانی
در گردش خویش اگر مرا دست بدی
خود را برهاندمی ز سرگردانی
מאותו כד יין שאין בו נזק,
מַלֵּא גביע, שְׁתֵה, ותֵן לי אחד אחר,
בטרם, הו פסלוני, יוצר-כדים במעבר-דרך
יעשׂה כד מעפרי ומעפרך.
زان کوزهٔ می که نیست در وی ضرری
پر کن قدحی بخور بمن ده دگری
زان پیشتر ای صنم که در رهگذری
خاک من و تو کوزه‌کند کوزه‌گری
לוּ בואי היה בי — לא הייתי בא;
ואילו גם לכתי היתה בי — מתי הייתי הולך?
טוב יותר לא היה, אילו במנזר-החורבה הזה
לא הייתי בא, ולא הולך, ולא הוֹוֶה?
گر آمدنم بخود بدی نامدمی
ور نیز شدن بمن بدی کی شدمی
به زان نبدی که اندر این دیر خراب
نه آمدمی نه شدمی نه بدمی
אם תעלה מִלֹּב חיטים כיכר,
ומיין שני מַנים, ומכבשׂ יְרֵכָה,
עם צבעונית-לחי ופינת גן —
עונג הוא שאינו בגֶדר כל סולטן.
گر دست دهد ز مغز گندم نانی
وز می دو منی ز گوسفندی رانی
با لاله رخی و گوشه بستانی
عیشی بود آن نه حد هر سلطانی
אילו מעשה הגלגל בצדק היה נשקל,
מצב הגלגל כולו היה נאה;
ואילו היה צדק במעשים ברקיע,
מתי היה לב בעלֵי המעלה נפגע?
گر کار فلک به عدل سنجیده بدی
احوال فلک جمله پسندیده بدی
ور عدل بدی بکارها در گردون
کی خاطر اهل فضل رنجیده بدی
הֵא, יוצר-כדים, שְׁמֹר על עצמך אם פיכֵּחַ אתה,
עד מתי תעשוֹק את חומר בני-האדם?
את אצבע פֵרידון ואת כף כַּיְח’וֹסְרוֹ
על האובנַיִם הנחת — מה אתה חושב?
هان کوزه‌گرا بپای اگر هشیاری
تا چند کنی بر گل مردم خواری
انگشت فریدون و کف کیخسرو
بر چرخ نهاده‌ای چه می‌پنداری
בעֵת שחרית, הו פסֵל בַּר-מזל,
כּוֹנֵן איזה נִגּוּן והַגֵּשׁ יין,
כי הפילו לעפר מאה אלף ג’ם וקַי
הבּוֹא הזה של אביב-קיץ והלֵכת החורף.
هنگام صبوح ای صنم فرخ پی
برساز ترانه‌ای و پیش‌آور می
کافکند بخاک صد هزاران جم و کی
این آمدن تیرمه و رفتن دی

ציטוט קטע זה

רובאיות

בחר תבנית ולחץ על העתק. הקישור הקבוע מביא כל קורא בדיוק לחלק זה.

תמכו בפרויקט

קריאה חינם כאן. קנו את הספר האלקטרוני כדי לתמוך בעבודה.

הספר האלקטרוני בקרוב

המהדורה האלקטרונית בשפה זו בהכנה.(עברית)