רובאיות
رباعیات
הערת פתיחה
עומר ח’יאם (1048–1131) לא נודע בימיו כמשורר. הוא היה המתמטיקאי והאסטרונום הגדול של דורו בפרס: הגֵאוֹמֶטר שסיווג ופתר את המשוואות ממעלה שלישית, האיש שמַלִכּ-שאה הפקיד בידיו לתקן את הלוח באיצפהאן. הרבעיות נדדו תחת שמו רק לאחר מותו, ונאספו סביבו כגלגל מושך. שום קובץ אינו שׂורד מימי חייו, וההשׂמת הראשונה של שירים בשמו מתחילה עשׂרות שנים אחרֵי מותו; עד שנרשמו אנתולוגיות כתבֵי-היד הגדולות כבר נמשכו אל שדה-הכובד של שמו מאות רבעיות תועות — מהן מוכּרות, רבות אנונימיות. כל מהדורה של הרובאעיאת היא אפוא הכרעה שיפוטית. תרגום זה מוֹסֵר את הבחירה של מוחמד-עלי פורוע’י וקאסם ע’ני (טהראן, 1942), הבחירה הביקורתית המודרנית הסטנדרטית: 178 רבעיות שנוּפּוּ לפי אחדוּת הקול והקדמוּת המקור, ממוספרות כאן כבמהדורה ההיא. במקום שרבעייה מתהלכת גם תחת שמות משוררים אחרים — מנגנון העזר אומר זאת; הספֵק שייך לרשומה, והקורא זכאי לו.
הruba’i עצמה היא הצורה הטיעונית ההדוקה ביותר בשירה הפרסית: ארבע צלעות, הזוג הראשון מניח סצֵנה או הנחת-יסוד, השלישית מפנה, והרביעית מוֹרידה את כל משקל השיר במכה אחת. תרגום זה מוֹסֵר משמעות שורה-אחר-שורה — שורה עברית אחת לכל צלע פרסית, לפי הסֵדר, בלי מיזוג ובלי מילוי — ואינו מנסה לשחזר את חריזת AABA או את החרוז החוזר. במקום שחרוז או הֵד עברי נופלים בחינם, הם נשמרים; אך אין מכופפים את המשמעות למען הצליל. זהו ח’יאם כפי שהפרסית אומרת אותו, לא כפי שאדוארד פיצג’רלד חיבר אותו מחדש בוויקטוריאנית שלו — חיבור-מחדש מפואר שיצר כמעט מסורת משלו, ושתרגום זה קם מלכתחילה כדֵי לתקן.
הקול הוא של גֵאומטר המדבר על המוות: שמות-עצם מוחשיים — כד, חומר, צבעוני, מסבאה, פונדק-דרכים — תחביר פשוט, קשרֵי-היגיון (מפני ש, בטרם, אם) הנושׂאים טיעון שהוֹרֵס בשקט. הנימה יבֵשה, ספקנית, רכה — לעולם לא מיסטית-ערפילית ולא רגשנית. שוב ושוב חוזר השלד הטיעוני: מפני שאיש אינו ערֵב למחר, ומפני שהחומר יֵעשׂה לכד, על כן — שְׁתֵה. היכן שרבעייה נוגעת בקוראן, בחוּריות גן-העדן, בשבעים-ושתים הכיתות, במסגד ובמקדש — התרגום מוֹסֵר אותה בדיוק ובלי ריכּוך: חוסר-היראה הוא של הטקסט, וקהיָתו כשל אמוּן. אך גם אין כאן חילול-שם מוסף — השְׁנינה ערמומית, לא צוֹרחת. זה הקול האחד לכל אורך הקובץ, המתכופף בין תלונה קוסמולוגית, ציווי המסבאה, מָשׁל בית-היוצר, וקינה על הרֵעים המתים.
בְּיָפְיֵךְ פִּתְרִי את מצוקתנו:
כד יין אחד, שנשתה יחדיו,
בטרם יעשו כדים מן החומר שלנו.
حل کن به جمال خویشتن مشکل ما
یک کوزه شراب تا به هم نوش کنیم
زآن پیش که کوزهها کنند از گل ما
שַׂמְּחִי לעת עתה את הלב הסוער הזה;
שְׁתִי יין לאור הירח, הו ירח — כי הירח
עוד יזרח זמן רב, ולא ימצא אותנו.
حالی خوش دار این دل پرسودا را
می نوش به ماهتاب ای ماه که ماه
بسیار بتابد و نیابد ما را
קוראים בו רק לפרקים, לא תמיד;
אך סביב הגביע שוכן פסוק קבוע
שקוראים אותו בכל מקום, לעולם.
گهگاه نه بر دوام خوانند آن را
بر گرد پیاله آیتی هست مقیم
کاندر همه جا مدام خوانند آن را
אל תבנה יסודותיך על תחבולה ומרמה;
ואל תתגאה בכך שאינך שותה יין:
בולע אתה מאה נתחים שהיין אדוניהם.
بنیاد مکن تو حیله و دستان را
تو غره بدان مشو که می مینخوری
صد لقمه خوری که می غلام است آن را
לחי כצבעוני וקומה כברוש לי —
לא נודע מדוע, בבית-השמחה של העפר,
צִיֵּר אותי צַיָּר הנצח, ולמה קישטני.
چون لاله رخ و چو سرو بالاست مرا
معلوم نشد که در طربخانۀ خاک
نقاش ازل بهر چه آراست مرا
נפש ולב וגביע ומעיל ספוגי משקע יין,
פטורים מתקוות רחמים ומפחד עונש,
חופשיים מעפר ורוח ומאש ומים.
جان و دل و جام و جامه پر درد شراب
فارغ ز امید رحمت و بیم عذاب
آزاد ز خاک و باد و از آتش و آب
העופר המליט בו, והשועל שכן במנוחה;
בַּהְראם, שכל ימיו צד את הפרא,
ראית כיצד הקבר צד את בהראם.
בלי יין ורוד-גוון אין לחיות;
הדשא הזה שהיום הוא מקום מחזה לנו,
דשא עפרנו — מקום מחזה למי יהיה.
بی بادهٔ گلرنگ نمیباید زیست
این سبزه که امروز تماشاگه ماست
تا سبزهٔ خاک ما تماشاگه کیست
מדוע ידך פנויה מגביע היין?
שְׁתֵה, כי הזמן אויב בוגד הוא,
ולמצוא יום כזה — קשה הדבר.
دست تو ز جام می چرا بیکار است
می خور که زمانه دشمنی غدار است
دریافتن روز چنین دشوار است
ומחשבת מחרך אינה אלא הבל;
אל תבזבז את הרגע הזה אם לבך אינו הוזה,
כי לשארית החיים אין ערך נגלה.
واندیشهٔ فردات به جز سودا نیست
ضایع مکن این دم ار دلت شیدا نیست
کاین باقی عمر را بها پیدا نیست
נבוך בחמש וארבע ושש ושבע —
שְׁתֵה יין, כי אינך יודע מאין באת;
היה שמח, כי אינך יודע לאן תלך.
حیران شده در پنج و چهار و شش و هفت
می نوش ندانی ز کجا آمدهای
خوش باش ندانی به کجا خواهی رفت
עוֹשק — זו דרכך העתיקה;
הו עפר, אילו יבקעו את חזךָ,
כמה פנינים יקרות בחזךָ.
بیدادگری شیوهٔ دیرینهٔ توست
ای خاک اگر سینه تو بشکافند
بس گوهر قیمتی که در سینهٔ توست
פתאום תצא מן הגוף נשמתך הטהורה;
שֵׁב על הדשא וחיה בטוב ימים אחדים,
בטרם ינֵץ הדשא מן העפר שלך.
ناگه برود ز تن روان پاکت
بر سبزه نشین و خوش بزی روزی چند
زآن پیش که سبزه بر دمد از خاکت
ואין מי שכבר פילח את פנינת האמת;
כל אחד אמר דבר-מה מתוך הזייתו,
אך את פני הדבר כמות שהוא איש אינו יודע לומר.
کس نیست که این گوهر تحقیق بسفت
هر کس سخنی از سر سودا گفتند
زآن روی که هست کس نمیداند گفت
בשבי תלתלֵי אֲהובה היה;
הידית הזאת שאתה רואה על צווארו
יד היא שהיתה כרוכה על צוואר אהובה.
در بند سر زلف نگاری بودهست
این دسته که بر گردن او میبینی
دستیست که بر گردن یاری بودهست
מעֵין של מלך הוא ומלב של וזיר;
כל גביע יין שבכף השיכור
מלחי של שיכורה הוא ומשפת צנועה.
از دیدهٔ شاهی و دل دستوریست
هر کاسهٔ می که بر کف مخموریست
از عارض مستی و لب مستوریست
משכן-מנוחה של בהרת הבוקר והערב;
משתה הוא ששייריהם של מאה ג’משידים,
ארמון הוא משעֵן של מאה בהראמים.
כמים בפלג וכרוח במישור;
מעולם לא עלה בזכרוני צער שני ימים:
היום שעוד לא בא, והיום שחלף.
چون آب به جویبار و چون باد به دشت
هرگز غم دو روز مرا یاد نگشت
روزی که نیامدهست و روزی که گذشت
בחצר הכר פני האֲהובה נעימים;
מן האתמול שחלף — כל שתאמר אינו טוב;
היה שמח, ואל תדבר על אתמול, כי היום טוב.
در صحن چمن روی دلافروز خوش است
از دی که گذشت هر چه گویی خوش نیست
خوش باش و ز دی مگو که امروز خوش است
וגלגל הרקיע עשה אף הוא את מלאכתו;
בכל מקום שתניח את רגלך על פני האדמה,
אישון-עין של אֲהובה היה.
گردنده فلک نیز بکاری بوده است
هرجا که قدم نهی تو بر روی زمین
آن مردمک چشم نگاری بودهست
נמאסתי מעובדי הפסילים שבמקדש;
ח’יאם, מי אמר שיהיה מיוסר בגיהינום?
מי הלך לגיהינום, ומי בא מן הגן?
بیزار شدم ز بتپرستان کنشت
خیام ، که گفت دوزخی خواهد بود
که رفت به دوزخ و که آمد ز بهشت
שיברוֹ אין השיכור מתיר;
כל אותם ראש ורגל עדינים, מראש ומיד —
מאהבת מי נרקחו, ומשנאת מי נשברו?
بشکستن آن روا نمیدارد مست
چندین سر و پای نازنین از سر و دست
از مهر که پیوست و به کین که شکست
לך וחיֵה בשמחה, גם אם עוול נעשה לך;
היֵה עם בעלי התבונה, כי שורש גופך
אבק ונשיבה ועפר ורגע-אחד הוא.
رو شاد بزی اگرچه بر تو ستمیست
با اهل خرد باش که اصل تن تو
گردی و نسیمی و غباری و دمیست
קוּם, ובגביע יין גְמֹר את דעתך היטב,
כי הדשא הזה שהיום מקום מחזה לך,
מחר כולו מעפרך יצמח.
برخیز و به جام باده کن عزم درست
کاین سبزه که امروز تماشاگه توست
فردا همه از خاک تو برخواهد رست
מצא צוחקים את פני הוורד ואת גביע היין;
בא, ובלשון-מצבו אמר לי באוזני:
תפוֹס, כי חיים שחלפו אין להשיב.
روی گل و جام باده را خندان یافت
آمد به زبان حال در گوشم گفت
دریاب که عمر رفته را نتوان یافت
מנֵה שבעה רקיעים אם תרצה, או שמונה;
כיוון שיש למות ולהניח את כל המשאלות,
מה לי אם נמלה תאכל בקבר ומה זאב במישור.
خواهی تو فلک هفت شمر خواهی هشت
چون باید مرد و آرزوها همه هشت
چه مور خورد به گور و چه گرگ به دشت
עם יפת-פנים כצבעוני, אם ניתן לך פנאי;
שְׁתֵה יין בשמחה, כי גלגל הרקיע הישן
פתאום ישפילך כעפר.
با لالهرخی اگر تو را فرصت هست
می نوش به خرمی که این چرخ کهن
ناگاه تو را چو خاک گرداند پست
אי אפשר לשבת כל החיים בתקוות ספק;
הֵא, לא נניח את גביע היין מכף היד,
כי בבערוּת — מה בין ער לשיכור.
نتوان به امید شک همه عمر نشست
هان تا ننهیم جام می از کف دست
در بیخبری مرد چه هشیار و چه مست
כיוון שיש בכל היֵש חיסרון ושבר,
דַמֵּה כאילו כל היֵש שבעולם אינֵנוּ,
חשוֹב כאילו כל האַיִן שבעולם יֵשנוֹ.
چون هست به هرچه هست نقصان و شکست
انگار که هرچه هست در عالم نیست
پندار که هرچه نیست در عالم هست
כף של פסל-יופי ולחי של אֲהוב הוא;
כל לבֵנה שעל צריח אולם היא,
אצבע של וזיר או ראש של סולטן.
کفّ صنمیّ و چهرهٔ جانانیست
هر خشت که بر کنگرهٔ ایوانیست
انگشت وزیر یا سر سلطانیست
מדוע השליכם אל תוך חסֵר ולקוי?
אם עלה יפֶה — למה השבר?
ואם לא עלה יפֶה — המומים האלה, מי אשם?
از بهر چه اوفکندش اندر کم و کاست
گر نیک آمد شکستن از بهر چه بود
ور نیک نیامد این صور عیب که راست
בַּתחבולה הזאת אף נפש אינה יודעת;
זולת לב העפר אין מָלוֹן;
שְׁתֵה יין, כי אגדות כאלה אינן קצרות.
زین تعبیه جان هیچکس آگه نیست
جز در دل خاک هیچ منزلگه نیست
می خور که چنین فسانهها کوته نیست
מן החלום לא פרח לאיש פרח שמחה;
מדוע תעשה דבר שהוא בן-זוגו של המוות?
שְׁתֵה יין, כי מתחת לעפר יש לישון.
کز خواب کسی را گل شادی نشکفت
کاری چه کنی که با اجل باشد جفت؟
می خور که به زیر خاک میباید خفت
אין לו לא ראשית ולא אחרית נגלית;
איש אינו אומר מילה אמיתית בעניין הזה:
מהיכן הבּוֹא הזה, ולהיכן הלֵכת.
او را نه بدایت نه نهایت پیداست
کس مینزند دمی در این معنی راست
کاین آمدن از کجا و رفتن به کجاست
תגיש לי גביע יין על שפת הכר —
אף כי בעֵיני ההמון יהיה זה מכוער,
כלב טוב ממני אם אזכיר את שם גן-העדן.
یک ساغر می دهد مرا بر لب کشت
هر چند به نزد عامه این باشد زشت
سگ به ز من است اگر برم نام بهشت
אל תוך מסך סודות הכליון תלך;
שְׁתֵה יין, כי אינך יודע מאין באת;
היה שמח, כי אינך יודע לאן תלך.
در پردۀ اسرار فنا خواهی رفت
می نوش ندانی از کجا آمدهای
خوش باش ندانی به کجا خواهی رفت
דע כי בשבוע אחר לעפר יהפכו;
שְׁתֵה יין וקְטַף פרח, כי עד שתביט —
הוורד לעפר הפך והדשא לקש.
دریاب که هفته دگر خاک شدهست
می نوش و گلی بچین که تا درنگری
گل خاک شدهست و سبزه خاشاک شدهست
הצער כולו נוסף, והנחת חסֵרה ולקויה;
תודה לאל, כי כל שהוא סיבת בלהות —
אין לנו לבקש מאיש אחר.
محنت همه افزوده و راحت کم و کاست
شکر ایزد را که آنچه اسباب بلاست
ما را ز کس دگر نمیباید خواست
עם שנֵים-שלושה רֵעים ובובה כחוּרִית —
הבֵא את הגביע, כי שותֵי היין של שחרית
פטורים מן המסגד ופנויים מן המקדש.
با یک دو سه اهل و لعبتی حورسرشت
پیش آر قدح که بادهنوشان صبوح
آسوده ز مسجدند و فارغ ز کنشت
ואם על גופך החיים לבוש מהודק הם,
בְּאוהל הגוף, שהוא לך סוכך,
הֵא, אל תישָׁען, כי יתדותיו רופפות.
ور بر تن تو عمر لباسی چستست
در خیمه تن که سایبانیست ترا
هان تکیه مکن که چارمیخش سستست
אני אומר: מֵי הענבים נעימים;
קח את המזומן הזה והנח את ההַקָּפָה ההיא,
כי קול התוף — מרחוק נעים לשמוע.
من میگویم که آب انگور خوش است
این نقد بگیر و دست از آن نسیه بدار
کآواز دهل شنیدن از دور خوش است
אמירה של שקר, אי אפשר לסמוך עליה;
אם אוהב ושותֵה-יין בגיהינום יהיו,
מחר תראה את גן-העדן ריק ככף היד.
قولیست خلاف ، دل در آن نتوان بست
گر عاشق و میخواره به دوزخ باشند
فردا بینی بهشت همچون کف دست
הבַּני גן-העדן עשה אותי, או גיהינום מכוער;
גביע ואֲהובה ונֵבל על שפת הכר —
שלושת אלה מזומן לי, ולך גן-עדן בהַקָּפָה.
از اهل بهشت کرد یا دوزخ زشت
جامی و بتی و بربطی بر لب کشت
این هرسه مرا نقد و تو را نسیه بهشت
שְׁתֵה יין רגע, טוב מזה לא תמצא;
היה שמח, ואל תדאג, כי אור הירח
על ראש עפרֵנו, אחד-אחד, יזרח עוד רבות.
می نوش دمی بهتر از این نتوان یافت
خوش باش و میندیش که مهتاب بسی
اندر سر خاک یک به یک خواهد تافت
היות פנוי מכפירה ומדת — זו דתי;
אמרתי לכלת הזמן: מה מוהרֵךְ?
אמרה: לבך העליז הוא מוהרי.
فارغ بودن ز کفر و دین دین من است
گفتم به عروس دهر کابین تو چیست
گفتا دل خرم تو کابین من است
גוף הוא הגביע, ויינו נשמתו;
הגביע הבדולחי ההוא הצוחק מן היין,
דמעה הוא שדם-לב נחבא בו.
جسم است پیاله و شرابش جان است
آن جام بلورین که ز می خندان است
اشکی است که خون دل در او پنهان است
עצם יבולך מתקופת הנעורים — זה הוא;
בעֵת ורד ויין ורֵעים שיכורים,
היה שמח רגע, כי החיים — זה הם.
خود حاصلت از دور جوانی این است
هنگام گل و باده و یاران سرمست
خوش باش دمی که زندگانی این است
השמחה והצער שֶׁבּגזירה ובגורל —
אל תַּטִּיל על הגלגל, כי בדרך התבונה
הגלגל אֻמְלַל ממך אלף פעמים.
شادی و غمی که در قضا و قدر است
با چرخ مکن حواله کاندر ره عقل
چرخ از تو هزار بار بیچارهتر است
מאדמוּת דם של מֶלך היה;
כל ענף סיגלית העולה מן האדמה,
שוּמה היא שהיתה על לחי אֲהובה.
از سرخی خون شهریاری بودهست
هر شاخ بنفشه کز زمین میروید
خالیست که بر رخ نگاری بودهست
לפניי ולפניך כתר ואבן-חותם היה;
נַער בעדינות את האבק מעל פני אֲהובה,
כי גם הוא פני יפֶה ועדין היו.
پیش از من و تو تاج و نگینی بودهست
گرد از رخ نازنین به آزرم فشان
کآن هم رخ خوب نازنینی بودهست
תאמר: משפת מלאך-מזג צמח;
אל תניח רגל בבוז על ראש הדשא,
כי הדשא ההוא מעפר יפת-פנים צמח.
گویی ز لب فرشتهخویی رستهست
پا بر سر سبزه تا به خواری ننهی
کآن سبزه ز خاک لالهرویی رستهست
כאשר הַסֵּאת מתמלאת, מה בגדאד ומה בלח’;
שְׁתֵה יין, כי אחריי ואחריך יבוא הירח רבות
מסוֹף-חודש למולד ומן המולד לסוף-חודש.
ובקהל שלמות היו נר לחבֵריהם,
מן הלילה החשוך הזה לא מצאו דרך החוצה:
סיפרו אגדה, ולתוך השֵׁנה שקעו.
در جمع کمال شمع اصحاب شدند
ره زین شب تاریک نبردند برون
گفتند فسانهای و در خواب شدند
בלעדיו כבר גמרו כל הדברים;
היום השליכו איזו אֲמַתְלָה,
מחר הכול יהיה כמו שכבר תיכננוּ.
بی او همه کارها بپرداختهاند
امروز بهانهای درانداختهاند
فردا همه آن بود که درساختهاند
כל אחד אל משאלתו רץ ריצה אחת;
העולם הישן הזה לא נותר קבוע לאיש:
הלכו, ונלך; אחֵרים יבואו וילכו.
هر کس به مراد خویش یک تک به دوند
این کهنهجهان به کس نماند باقی
رفتند و رویم دیگر آیند و روند
כמה צלקות הטביע על הלב האֵבל;
שפתַיִם רבות כלַעַל וזוגות-תלתלים כמושׂק
הטמין בתוף האדמה וקופסת העפר.
بس داغ که او بر دل غمناک نهاد
بسیار لب چو لعل و زلفین چو مشک
در طبل زمین و حقهٔ خاک نهاد
לאיש אינם מגלים את הסוד;
לנו מן הגזירה אינם מראים אלא כשיעור הזה:
מדַת חיינו היא — מודדים אותה.
بر هیچکسی راز همینگشایند
ما را ز قضا جز این قدر ننمایند
پیمانهٔ عمر ماست میپیمایند
הם סיבות המבוכה לחכמים;
הֵא, אל תאבד את קצה חוט התבונה,
כי אלה המנהלים — נבוכים הם עצמם.
اسباب تردد خردمنداناند
هان تا سر رشتهٔ خرد گم نکنی
کآنان که مدبرند سرگرداناند
ומלכתי לא נוספו הודו ומעמדו;
ומאיש לא שמעו שתי אוזניי
לשם מה הבּוֹא הזה שלי והלֵכת.
وز رفتن من جلال و جاهش نفزود
وز هیچ کسی نیز دو گوشم نشنود
کاین آمدن و رفتنم از بهر چه بود
הטיפה, כשתישָׂא במחבוש הצדפה, לפנינה תיהפך;
אם ההון לא נותר — הראש יישאר במקומו;
הַסֵּאת, כשתריק — שוב תתמלא.
قطره چو کشد حبس صدف در گردد
گر مال نماند سر بماناد به جای
پیمانه چو شد تهی دگر پر گردد
ומיד המוות רבים כבֵדים לדם נהפכו;
איש לא בא מן העולם ההוא שאשאל אותו:
מה עלה בגורל נוסעֵי העולם הזה.
وز دست اجل بسی جگرها خون شد
کس نآمد از آن جهان که پرسم از وی
کاحوال مسافران دنیا چون شد
ואותו אביב רענן של החיים היה לחורף;
ציפור השמחה ההיא, ששמה נעורים —
חבל, איני יודע מתי באה ומתי הלכה.
و آن تازه بهار زندگانی دی شد
آن مرغ طرب که نام او بود شباب
افسوس ندانم که کی آمد کی شد
לא שֵׁם מאיתנו ולא רושם יהיה;
לפני כן לא היינו, ולא היה שום פגם;
מכאן והלאה, כשלא נהיֶה — הכול כמות שהיה יהיה.
نی نام ز ما و نی نشان خواهد بود
زین پیش نبودیم و نبد هیچ خلل
زین پس چو نباشیم همان خواهد بود
יום-יום מאה פעמים אומרת לך:
תפוֹס את הרגע הזה, את שעתך, כי אינך
אותו כרוב שקוצרים ושוב יצמח.
روزی صد بار خود تو را میگوید
دریاب تو این یک دم وقتت که نهای
آن تره که بدروند و دیگر روید
תפוֹס רגע החולף בשמחה;
סאקי, מה תדאג לצער מחר של הרֵעים?
הבֵא את הגביע, כי הלילה חולף.
دریاب دمی که با طرب میگذرد
ساقی غم فردای حریفان چه خوری
پیش آر پیاله را که شب میگذرد
וממני כל דבר לא-טוב יוצא;
הנשמה גמרה אומר ללכת, ואמרתי: אל תלך;
אמרה: מה אעשה, הבַּיִת קורֵס.
وز من همه کار نانکو میآید
جان عزم رحیل کرد و گفتم بمرو
گفتا چه کنم خانه فرومیآید
ומאכילת בן-אדם האדמה לא שבעה;
גֵּא בכך שעדיין לא אכלה אותך —
אל תמהר, גם אותך תאכל; לא איחרה.
وز خوردن آدمی زمین سیر نشد
مغرور بدانی که نخوردهست تو را
تعجیل مکن هم بخورد دیر نشد
אל תיטֶה אליו, כי הנבונים אינם נוטים;
רבים כמוך הולכים ורבים באים;
חְטֹף את חלקך, בטרם יחטפו אותך.
مگرای بدان که عاقلان نگرایند
بسیار چو تو روند و بسیار آیند
بربای نصیب خویش کت بربایند
מדוע אז את טובו ורעו ממני יידעו?
אתמול בלעדיי, והיום כאתמול בלעדיי ובלעדיך;
מחר, באיזו ראָיה יזמנוני לפני הדַּיָּן?
پس نیک و بدش ز من چرا میدانند
دی بی من و امروز چو دی بی من و تو
فردا به چه حجتم به داور خوانند
עד מתי תרדוף אחר כל מכוער ויפֶה?
אם מַעְיָן זמזם אתה, ואם מֵי חיים,
בסוף אל לב העפר תרד.
چند از پی هر زشت و نکو خواهی شد
گر چشمهٔ زمزمی و گر آب حیات
آخر به دل خاک فروخواهی شد
עד שהלחי בדם-לב לא תרחץ — לא יהיה;
מה תבשל הזָיָה, עד שכשְׂרוּפֵי-הלב
חופשי מעצמך לא תוותר — לא יהיה.
رخساره بخون دل نشویی نشود
سودا چه پزی تا که چو دلسوختگان
آزاد به ترک خود نگویی نشود
טוב מיין זך איש לא ראה דבר;
תמֵהַ אני על מוכרֵי היין: הם,
טוב ממה שהם מוכרים — מה יקנו?
بهتر ز می ناب کسی هیچ ندید
من در عجبم ز میفروشان کایشان
به زآنکه فروشند چه خواهند خرید
את הלב על מעט ורב אין להעכיר;
מעשיי ומעשיך — כפי רצוני ורצונך —
מן השעווה בידך אף אין לעשות.
دل را به کم و بیش دژم نتوان کرد
کار من و تو چنانکه رای من و توست
از موم به دست خویش هم نتوان کرد
תמיד הוא-הוא מכין את מעשה האויב;
אומרים: יוצר-הצפחות מוסלמי אינו,
אתה, מה תאמר עליו — שדלעת הוא מכין?
همواره همو کار عدو میسازد
گویند قرابهگر مسلمان نبود
او را تو چه گویی که کدو میسازد
צַוֵּה, פסלוני, שיתנו יין במידה;
מחוּרית וארמונות ומגן-עדן וגיהינום
שֵׁב פנוי, כי כל אלה — שמועה בעלמא הם.
فرمای بتا که می بهاندازه دهند
از حور و قصور و ز بهشت و دوزخ
فارغ بنشین که آن هر آوازه دهند
ולשֵׁבת יש לו קֵן —
לא משרֵת של איש ולא אדוֹן של איש —
אמוֹר לו: חיֵה שמח, כי עולם טוב יש לו.
از بهر نشست آشیانی دارد
نه خادم کس بود نه مخدوم کسی
گو شاد بزی که خوشجهانی دارد
לאכול צער לשווא אין בו תועלת;
מַלֵּא את גביע היין, מְסוֹר לכפי מהר,
שאשתה שוב, כי כל אשר להיות — כבר היה.
غم خوردن بیهوده نمیدارد سود
پر کن قدح می به کفم درنه زود
تا باز خورم که بودنیها همه بود
הענן שוטף את האבק מפני גן-הפרחים;
הזמיר בלשון-מצבו אל הוורד הצהוב
צווח: יש לשתות יין.
ابر از رخ گلزار همیشوید گرد
بلبل به زبان حال خود با گل زرد
فریاد همیکند که می باید خورد
צַוֵּה שיביאו את היין הוורוד-גוון;
אינך זהב, הו תמים בּוּר, כי אותך
בעפר יטמינו ושוב יוציאו החוצה.
فرمای که تا بادهٔ گلگون آرند
تو زر نهای ای غافل نادان که تو را
در خاک نهند و باز بیرون آرند
או ברדיפה אחר האַיִן והיֵש?
שְׁתֵה יין, כי חיים שהמוות בעקבותיהם —
טוב שיעברו בשֵׁנה או בשׁכרוּת.
یا در پی نیستی و هستی گذرد
می نوش که عمری که اجل در پی اوست
آن به که به خواب یا به مستی گذرد
איש לא הניח צעד אחד מחוץ למעגל;
אני מסתכל, מן המתחיל עד הרב:
עֶגֶן הוא בַּיד של כל אשר מאֵם נולד.
کس یک قدم از دایره بیرون ننهاد
من مینگرم ز مبتدی تا استاد
عجز است به دست هرکه از مادر زاد
מן הטוב והרע של הזמן נַתֵּק את הקשר;
יין בכף ותלתלֵי אֲהובה אֱחֹז, כי מהר
יחלוף אף זה, ולא יישארו הימים המעטים הללו.
از نیک و بد زمانه بگسل پیوند
می در کف و زلف دلبری گیر که زود
هم بگذرد و نماند این روزی چند
עונגך ושמחתך ראש-מורם להם,
על שניהם אל תישָׁען, כי סבב הגלגל
מאחורי המסך אלף מיני משחקים לו.
عیش و طرب تو سرفرازی دارد
بر هر دو مکن تکیه که دوران فلک
در پرده هزار گونه بازی دارد
שלא ישברֵהו ושוב לאדמה ימסרהו;
אילו הענן, כמים, ירים את האדמה,
עד יום הדין דם היקירים היה מוריד.
کش نشکند و هم به زمین نسپارد
گر ابر چو آب خاک را بردارد
تا حشر همه خون عزیزان بارد
אל תַּנֵּח שתחלוף אלא בשמחה;
היזָּהר, כי הון-סחורתו של העולם
הוא החיים — כפי שתעביר אותם, כן יעברו.
مگذار که جز به شادمانی گذرد
هشدار که سرمایهٔ سودای جهان
عمر است چنان کش گذرانی گذرد
שם יין וחלב ודבש יהיו;
אם אנחנו בחרנו ביין ובאֲהובה — מה אכפת?
כיוון שסוף הדבר כך ממילא יהיה.
آنجا می و شیر و انگبین خواهد بود
گر ما می و معشوق گزیدیم چه باک
چون عاقبت کار چنین خواهد بود
נהר יין וחלב ונופת וסוכר יהיו;
מַלֵּא את גביע היין ותֵן בידי,
מזומן אחד מאלף הַקָּפוֹת טוב יותר.
جوی می و شیر و شهد و شکر باشد
پر کن قدح باده و بر دستم نه
نقدی ز هزار نسیه خوشتر باشد
כדרך שימותו כן יקומו;
אנחנו עם היין והאֲהובה תמיד,
שמא ביום הדין כך יקימו אותנו.
زآنسان که بمیرند چنان برخیزند
ما با می و معشوقه از آنیم مدام
باشد که به حشرمان چنان انگیزند
ואת מחשבת שבעים ושתיים הכיתות יסיר;
אל תימנע מן הכימיה שממנה
תשתה לגימה אחת — אלף מַדְוֵי יסיר.
و اندیشه هفتاد و دو ملت ببرد
پرهیز مکن ز کیمیایی که از او
یک جرعه خوری هزار علت ببرد
צריך שיהיה נסתר יותר מן העַנְקָא;
כי בַּצדפה, מנסתרוּתה, נעשית הפנינה
אותה טיפה שהיא סוד לב הים.
باید که نهفتهتر ز عنقا باشد
کاندر صدف از نهفتگی گردد در
آن قطره که راز دل دریا باشد
וקומת הסיגלית בכר כפופה,
לצדק נאה בעֵיניי הניצן:
שהוא את שולֵי עצמו אוסף וכונס.
بالای بنفشه در چمن خم گیرد
انصاف مرا ز غنچه خوش میآید
کاو دامن خویشتن فراهم گیرد
מעט נותר מן הסודות שלא נודע לי;
שבעים ושתיים שנה חשבתי לילה ויום —
נודע לי שדבר לא נודע.
کم ماند ز اسرار که معلوم نشد
هفتاد و دو سال فکر کردم شب و روز
معلومم شد که هیچ معلوم نشد
גם הגן והדירה בלעדיך ובלעדיי יישארו;
כספך וזהבך, מדִּרהם ועד שעורה,
עם ידיד אֱכֹל, פן לַאויב יישאר.
هم باغ و سرای بی تو و من ماند
سیم و زر خویش از درمی تا به جوی
با دوست بخور گرنه به دشمن ماند
לרגלֵי המוות אחד-אחד הושפלו;
שתינו מיין אחד במשתה החיים;
סבב או שנֵים-שלושה לפנינו נשתכרו.
در پای اجل یکان یکان پست شدند
خوردیم ز یک شراب در مجلس عمر
دوری دو سه پیشتر ز ما مست شدند
לגימת יין אחת שווה את מַלכות סין;
זולת היין הלַעַל אין על פני האדמה
מרירוּת ששוֹוה אלף נפשות מתוקות.
یک جرعهٔ می مملکت چین ارزد
جز بادهٔ لعل نیست در روی زمین
تلخی که هزار جان شیرین ارزد
גרגר עפר אחד עם האדמה התאחד;
בואך ולכתך בעולם הזה — מה הם?
בא זבוב, נגלה, ונעלם.
یک ذرهٔ خاک با زمین یکتا شد
آمدشدن تو اندر این عالم چیست
آمد مگسی پدید و ناپیدا شد
ומכד שבור לגימת מים קרים,
מדוע יש להיות ממוּנֶה על נחוּת ממך,
או מדוע יש לשרת אחד כמותך?
از کوزه شکستهای دمی آبی سرد
مأمور کم از خودی چرا باید بود
یا خدمت چون خودی چرا باید کرد
והבֵא את אותו סוד ורֵע של כל בן-חורין;
כיוון שאתה יודע שמֶשׁך העולם עפר —
רוח הוא, שמהר יחלוף — הבֵא יין.
وآن محرم و مونس هر آزاده بیار
چون میدانی که مدت عالم خاک
باد است که زود بگذرد باده بیار
ומן המחשבה שלשווא — לב ונפש פצועים?
חיה בשמחה והעבֵר את העולם בעליזוּת,
כי לא איתך התייעצו כשעשו את המלאכה תחילה.
وز فکرت بیهوده دل و جان افکار
خرم بزی و جهان به شادی گذران
تدبیر نه با تو کردهاند اول کار
אינם מניחים דבר במקומו עד שיחטפוהו;
לוּ ידעו הבאים-לעתיד מה
אנו סובלים מן הזמן — לא היו באים.
ننهند به جا تا نربایند دگر
ناآمدگان اگر بدانند که ما
از دهر چه میکشیم نایند دگر
לשווא אינך — אל תאכל צער לשווא;
כיוון שהעבר חלף והעתיד עוד לא נראה,
היה שמח, אל תאכל צער עבר ועתיד.
بیهوده نهای غمان بیهوده مخور
چون بوده گذشت و نیست نابوده پدید
خوش باش غم بوده و نابوده مخور
גַן-שמחתך בדשא — הַנֵּח שקישׁטתָּ;
ואחר, על אותו דשא, לילה אחד כטל
הַנֵּח ששכבת, ולפנות בוקר קמת.
باغ طربت به سبزه آراسته گیر
و آنگاه بر آن سبزه شبی چون شبنم
بنشسته و بامداد برخاسته گیر
כל גרגר מכל גרגר תפס לו צד;
אָה, מה היין הזה, שעד יום החשבון
מְבֻלְבָּלִים הם ובוֹרים מכל דבר.
هر ذره ز هر ذره گرفتند کنار
آه این چه شراب است که تا روز شمار
بیخود شده و بیخبرند از همه کار
גביע הוא שאת הכול משקים בהַקָּפָה;
כשיגיע התור לתורך — אל תיאנח,
שְׁתֵה יין בעליזוּת, כי הַקָּפָה היא, לא עוול.
جامیست که جمله را چشانند بدور
نوبت چو به دور تو رسد آه مکن
می نوش به خوشدلی که دور است نه جور
על נתח חומר רגלו רומס רבות;
ואותו חומר בלשון-מצבו אמר לו:
כמוך הייתי גם אני — נהג בי יפֶה.
بر پاره گلی لگد همی زد بسیار
و آن گل بزبان حال با او میگفت
من همچو تو بودهام مرا نیکودار
הון-סחורת עונג הנעורים — שְׁתֵה;
בּוֹעֵר כאש הוא, אך את הצער
בּוֹנֶה כמֵי חיים הוא — שְׁתֵה.
سرمایه لذت جوانی است بخور
سوزنده چو آتش است لیکن غم را
سازنده چو آب زندگانی است بخور
או עם פסל צבעוני-לחי צוֹחֵק שְׁתֵה;
אל תרבֶּה, אל תַרְבֶּה, אל תגלֶה בגלוי,
מְעַט שְׁתֵה, ולפרקים שְׁתֵה, ובסֵתר שְׁתֵה.
یا با صنمی لاله رخی خندان خور
بسیار مخور ورد مکن فاش مساز
اندک خور و گه گاه خور و پنهان خور
מַלֵּא את גביע הבדולח ביין לַעַל,
כי הרגע הזה, המושאל בפינת הכליון הזאת,
רבות תחפשׂ ולא תמצא עוד.
پر بادهٔ لعل کن بلورین ساغر
کاین یکدم عاریت در این کنج فنا
بسیار بجویی و نیابی دیگر
מי חזר, שיאמר לנו את הסוד?
אז, על פרשת האֶשׁ הזאת של חֵמדה וצֹרך,
אל תשאיר דבר, כי אינך שב.
باز آمده کیست تا به ما گوید راز
پس بر سر این دو راههٔ آز و نیاز
تا هیچ نمانی که نمیآیی باز
רך-רך יין שְׁתֵה ופְרֹט על הנֵבל;
כי אלה השרוּיים כאן — לא ישהו רבות,
ואלה שהלכו — איש לא שב.
نرمک نرمک باده خور و چنگ نواز
کانها که بجایند نپایند بسی
و آنها که شدند کس نمیاید باز
לפניה מונחת גֻּלגֹלת כַּיכָּאווּס;
אל הגֻּלגֹלת אמרה: חבל, חבל!
היכן קול הפעמונים, ואיה יבבת התופים?
מאה נשיקות מאהבה על מצחו מַטבּיעה;
יוצר-הכדים הזה של הזמן, גביע כה עדין
מכין, ושוב על הקרקע מטיח אותו.
صد بوسه ز مهر بر جبین میزندش
این کوزهگر دهر چنین جام لطیف
میسازد و باز بر زمین میزندش
אם עם ירֵחת-פנים ישבת — היה שמח;
כיוון שסוף מעשה העולם הוא כליון,
דַמֵּה שאינך; כיוון שיֵשׁ אתה — היה שמח.
با ماهرخی اگر نشستی خوش باش
چون عاقبت کار جهان نیستی است
انگار که نیستی چو هستی خوش باش
ראיתי אלפַּיִם כדים, מדבּרים ושותקים;
פתאום כד אחד העלה זעקה:
היכן יוצר-הכד, וקונֵה-הכד, ומוכר-הכד?
دیدم دو هزار کوزه گویا و خموش
ناگاه یکی کوزه برآورد خروش
کو کوزهگر و کوزهخر و کوزه فروش
שיֵשֵׁב בצער הימים דל-לב;
שְׁתֵה אתה יין בַּזכוכית עם יבבת הנֵבל,
בטרם תבוא הזכוכית על האבן.
کو در غم ایام نشیند دلتنگ
می خور تو در آبگینه با ناله چنگ
زان پیش که آبگینه آید بر سنگ
פתרתי את כל הבעיות הכוללות;
פרמתי קשרֵי כל בעיה בתחבולה,
כל קשר נפרם — זולת קשר המוות.
کردم همه مشکلات کلی را حل
بگشادم بندهای مشکل به حیل
هر بند گشاده شد به جز بند اجل
מן היד אל תַנֵּח את גביע היין ואת שולֵי הוורד,
בטרם ייעשה פתאום, מרוח המוות,
כותונת חיינו — ככותונת הוורד.
از دست منه جام می و دامن گل
زان پیش که ناگه شود از باد اجل
پیراهن عمر ما چو پیراهن گل
ואת הרגע הזה של החיים נחשוב לשלל;
מחר, כשנעבור מן המנזר-החולף הזה,
עם בני שבעת-אלפים השנים שווים נהיֶה.
وین یک دمِ عمر را غنیمت شمریم
فردا که ازین دیرِ فنا درگذریم
با هفتهزارسالگان سربهسریم
פנס-דמיון ממנו למשל נדע;
השמש נר, ודַע: העולם פנס,
ואנו כדמויות שבתוכו נבוכים.
فانوس خیال از او مثالی دانیم
خورشید چراغ دان و عالم فانوس
ما چون صوریم کاندر او حیرانیم
בטרם נבלע מן הזמן צֶרֶב;
כי גלגל הרקיע קשה-הפנים, פתאום, יום אחד,
לא ייתן זמן, כדֵי אף מֵי אחד לשתות.
زان پیش که از زمانه تابی بخوریم
کاین چرخ ستیزه روی ناگه روزی
چندان ندهد زمان که آبی بخوریم
את צבע פניי בצבע העֻנָּב אעשה;
לתבונה הסקרנית הזאת אֶגְרֹף יין
על פניה אַכֶּה, כדֵי שאשקיע אותה בשֵׁנה.
رنگ رخ خود به رنگ عناب کنم
این عقل فضول پیشه را مشتی می
بر روی زنم چنانکه در خواب کنم
מתחת לאדמה את הטמונים אני רואה;
ככל שאל מדבר האַיִן אביט,
את הבאים-לעתיד ואת שהלכו אני רואה.
در زیرزمین نهفتگان میبینم
چندانکه به صحرای عدم مینگرم
ناآمدگان و رفتگان میبینم
בעולם, מה בין בן-מאה שנה לבן-יום?
מְזוֹג בַּקערה יין, בטרם אנו
בבית-מלאכת יוצרֵי-הכדים נהיֶה כד.
در دهر چه صد ساله چه یکروزه شویم
در ده تو بکاسه می از آن پیش که ما
در کارگه کوزهگران کوزه شویم
אז בלי יין ואֲהובה — שגיאה עצומה היא;
עד מתי מן הקדמון והמחוּדש תקוותי ופחדי?
כשאני הלכתי — מה לעולם, מחוּדש או קדמון.
پس بی می و معشوق خطائیست عظیم
تا کی ز قدیم و محدث امیدم و بیم
چون من رفتم جهان چه محدث چه قدیم
ואת סודות הזמן לומר איני יכול;
מים תפקירם התבונה העלתה
פנינה שמפחד לנקבֵּהּ איני יכול.
و اسرار زمانه گفت مینتوانم
از بحر تفکرم برآورد خرد
دری که ز بیم سفت مینتوانم
האל יודע שאותו דבר שאמר — איני;
אך כיוון שלתוך צער-קֵן זה באתי,
לפחות שלא אהיה — עד שאדע מי אני.
ایزد داند که آنچه او گفت نیم
لیکن چو در این غم آشیان آمدهام
آخر کم از آنکه من بدانم که کیم
הון הצדק, ומַצע העוול;
נמוכים אנו ורמים, שלמים וחסֵרים,
מראָה חלוּדה, וגביע ג’ם.
سرمایهٔ دادیم و نهاد ستمیم
پستیم و بلندیم و کمالیم و کمیم
آئینهٔ زنگ خورده و جام جمیم
או מצער חרפה ושכרוּת איני שותה;
אני שתיתי יין למען עליזוּת-הלב;
עכשיו, כיוון שאת על לבי ישבת — איני שותה.
یا از غم رسوایی و مستی نخورم
من می ز برای خوشدلی میخوردم
اکنون که تو بر دلم نشستی نخورم
בלי יין את משא-הגוף לשׂאת איני יכול;
עבד אני לאותו רגע שהסאקי אומר:
קח עוד גביע אחד — ואני איני יכול.
بی باده کشید بارتن نتوانم
من بنده آن دمم که ساقی گوید
یک جام دگر بگیر و من نتوانم
בְּרֹב ובכסף וזהב בא ואומר: אני!
כאשר מלאכתו הקטנה תופסת סֵדר יום אחד,
פתאום מן המארב יבוא המוות ואומר: אני!
با نعمت و با سیم و زر آید که منم
چون کارک او نظام گیرد روزی
ناگه اجل از کمین برآید که منم
זמן-מה מהיותנו מלומדים שׂמֵחים בעצמנו;
שמע את סוף הדבר, מה עלה בגורלנו:
מן העפר באנו, ועל הרוח הלכנו.
یک چند به استادی خود شاد شدیم
پایان سخن شنو که ما را چه رسید
از خاک در آمدیم و بر باد شدیم
אף נשיפה אחת מהוויתי איני שמח;
תלמיד של הזמן הייתי רבות,
במלאכת העולם עדיין רב איני.
یک دمزدن از وجود خود شاد نیم
شاگردی روزگار کردم بسیار
در کار جهان هنوز استاد نیم
מן המחר שלא בא — אל תזעק;
על שלא-בא ועל שחלף — אל תבנה;
לעת עתה היה שמח, ואל תבזבז את החיים על רוח.
فردا که نیامده ست فریاد مکن
برنامده و گذشته بنیاد مکن
حالی خوش باش و عمر بر باد مکن
ואת העולם הזה מָלֵא פורענות ורעש — רְאִי;
מלכים ושׂרים ואצילים תחת החומר,
פנים כירֵח בפי הנמלה — רְאִי.
وین عالم پر فتنه و پر شور ببین
شاهان و سران و سروران زیر گلند
روهای چو مه در دهن مور ببین
שֵׁב, ורגע אחד בשמחה הַעֲבֵר;
אילו היה בטבע העולם נאמנוּת כלשהי,
לא היה תורך מגיע אליך מן האחֵרים.
بنشین و دمی به شادمانی گذران
در طبع جهان اگر وفایی بودی
نوبت بتو خود نیامدی از دگران
אינו אלא לאכול יגון עד שתיעקר הנשמה,
מְאֻשָּׁר-לב מי שמן העולם הזה מהר יצא,
ורגוע מי שכלל לא בא לעולם.
جز خوردن غصه نیست تا کندن جان
خرم دل آنکه زین جهان زود برفت
و آسوده کسی که خود نیامد به جهان
לא יהיה ביד אלא רוח;
עליו לשמוח במותי,
שמיד המוות יוכל להשתחרר.
در دست نخواهد به جز از باد بدن
آن را باید به مرگ من شاد بدن
کز دست اجل تواند آزاد بدن
לא כפירה ולא אסלאם ולא עולם-הזה ולא דת,
לא אמת ולא ודאוּת ולא שריעה ולא ביטחון —
בשני העולמות, למי היתה תעוזה כזאת?
نه کفر و نه اسلام و نه دنیا و نه دین
نه حق نه حقیقت نه شریعت نه یقین
اندر دو جهان کرا بود زهره این
טוב מלהיות טפיל על שולחן נבזה;
בפת-שעורים שלך, באמת, טוב יותר
מלהיות מלוכלך ומזוקק על שולחן כל שפל.
به ز آن که طفیل خوان ناکس بودن
با نان جوین خویش حقا که به است
کالوده و پالوده هر خس بودن
עם נפַל בדמיון אל דרך הוודאוּת;
חושש אני שיבוא קול יום אחד:
הו בורים, הדרך לא זו ולא זו.
قومی به گمان فتاده در راه یقین
میترسم از آن که بانگ آید روزی
کای بیخبران راه نه آنست و نه این
פָּר אחר נסתר מתחת לאדמה;
פְּקַח את עֵין תבונתך מתוך ודאוּת:
מתחת ומעל — שני פרים, וחופֶן חמורים בֵּינָם.
یک گاو دگر نهفته در زیر زمین
چشم خردت باز کن از روی یقین
زیر و زبر دو گاو مشتی خر بین
הייתי מסלֵּק את הרקיע הזה מן האמצע;
מחדש רקיע אחר כזה הייתי בּונֶה,
שהחופשי אל משאלת לבו יגיע בנקל.
برداشتمی من این فلک را ز میان
از نو فلکی دگر چنان ساختمی
کازاده بکام دل رسیدی آسان
בַּקֵּשׁ יין מזוקק מן הבאים בהוד;
הלכו אחד-אחד הבאים-לפנים,
איש אינו נותן אות מן השבים.
می خواه مروق به طراز آمدگان
رفتند یکان یکان فراز آمدگان
کس می ندهد نشان ز بازآمدگان
טובים מהתחסדות של פרוש;
אם אוהב ושיכור בגיהינום יהיה,
אז את פני גן-העדן איש לא יראה.
به زانکه بزرق زاهدی ورزیدن
گر عاشق و مست دوزخی خواهد بود
پس روی بهشت کس نخواهد دیدن
לשחוֹק את עתך הטובה באבן הסבל;
מי יודע את הנסתר, מה עתיד להיות?
דרושים יין ואֲהובה ומנוחה לרצון.
وقت خوش خود بسنگ محنت سودن
کس غیب چه داند که چه خواهد بودن
می باید و معشوق و به کام آسودن
שעל סף מלכיו הניחו פנים,
ראינו שעל צריחו יונָה
יושבת ואומרת: קוּ-קוּ-קוּ-קוּ.
بر درگه آن شهان نهادندی رو
دیدیم که بر کنگرهاش فاختهای
بنشسته همی گفت که کوکوکوکو
ומחוט תקוות חיינו — היכן הערב?
כל אותם ראשים ורגליים של יפֵי העולם —
בּוֹעֵר, ולעפר הופך; היכן העשן?
وز تار امید عمر ما پودی کو
چندین سروپای نازنینان جهان
میسوزد و خاک میشود دودی کو
שתי לבֵנים יניחו על גומחת קברי וקברך;
ואחר, למען לבֵנת קברם של אחֵרים,
לתוך תבנית ייצֹקוּ את עפרֵנו שלי ושלך.
خشتی دو نهند بر مغاک من و تو
و آنگاه برای خشت گور دگران
در کالبدی کشند خاک من و تو
מזימה לו על הנשמה הטהורה שלי ושלך;
על הדשא שֵׁב ויין צלול שְׁתֵה,
כי הדשא הזה רבות יצמח מעפרֵנו שלי ושלך.
قصدی دارد بجان پاک من و تو
در سبزه نشین و می روشن میخور
کاین سبزه بسی دمد ز خاک من و تو
היין אף הוא מכף פסלֵי האוהל — טוב;
שכרוּת וקַלַנְדָרוּת ותעייה — טוב;
לגימת יין אחת — מן הירח עד הדג טוב.
می هم ز کف بتان خرگاهی به
مستی و قلندری و گمراهی به
یک جرعه می ز ماه تا ماهی به
הזמיר מיֹפי הוורד שׂמֵחַ נעשה;
בצל הוורד שֵׁב, כי רבות מן הוורד הזה
לתוך העפר יישָׁפֵך, ואנו לעפר נהפכנו.
بلبل ز جمال گل طربناک شده
در سایه گل نشین که بسیار این گل
در خاک فرو ریزد و ما خاک شده
ואת החיים האלה בעליזוּת אַעֲבֵר או אין?
מַלֵּא את גביע היין, כי איני יודע
את הנשימה הזאת שאשאף — האם אוציא או אין.
وین عمر به خوشدلی گذارم یا نه
پرکن قدح باده که معلومم نیست
کاین دم که فرو برم برآرم یا نه
ומכל דבר שאינו יין — דרך היציאה טובה;
בַּיד טובה מכיסא פֵרידון מאה פעם,
לבֵנת פי החבית טובה ממַלכות כַּיְח’וֹסְרוֹ.
מוצדק אתה אם למענו תעמול;
כל השאר — חינם — אינו שווה; היזָּהר
שלא תמכור את החיים היקרים בעדם.
معذوری اگر در طلبش میکوشی
باقی همه رایگان نیرزد هشدار
تا عمر گرانبها بدان نفروشی
דפֵּי הוויתנו נגלֹלים;
שְׁתֵה יין! אל תאכל יגון, כי אמר החכם:
צַעֲרֵי העולם כרעל, ותרופתם — יין.
اوراق وجود ما همی گردد طی
می خور! مخور اندوه که فرمود حکیم
غمهای جهان چو زهر و تریاقش می
אותו כד דיבר מכל סוד:
מלך הייתי, שהיה לי גביע זהב,
עכשיו נעשיתי כד של כל רָוֵה-יין.
آن کوزه سخن گفت ز هر اسراری
شاهی بودم که جام زرینم بود
اکنون شدهام کوزه هر خماری
ומן השבע והארבע תמיד בלהט,
שְׁתֵה יין, כי אלף פעמים ויותר אמרתי לך:
שיבה אין לך — כיוון שהלכת, הלכת.
وز هفت و چهار دایم اندر تفتی
می خور که هزار بار بیشت گفتم
باز آمدنت نیست چو رفتی رفتی
אל דקוּת הפיקחים והנבונים לא תגיע;
כאן, ביין הלַעַל, גן-עדן עֲשֵׂה,
כי שם, במקום שגן-עדן הוא — תגיע או לא תגיע.
در نکته زیرکان دانا نرسی
اینجا به می لعل بهشتی می ساز
کانجا که بهشت است رسی یا نرسی
עם היין הלַעַל היה, ועם גוף-כסֶף,
כי מי שברא את העולם — פנוי הוא
משפמך, כמוך, ומזקָני, כמוני.
با باده لعل باش و با سیم تنی
کانکس که جهان کرد فراغت دارد
از سبلت چون تویی و ریش چو منی
או שֶׁלַדרך הרחוקה הזאת היה בוא;
הלוַאי, אחרֵי מאה אלף שנה, מלב העפר,
כדשא, תקוַת נבִיטה היתה.
یا این ره دور را رسیدن بودی
کاش از پی صد هزار سال از دل خاک
چون سبزه امید بر دمیدن بودی
שיכור הייתי, שעשׂיתי את ההוללוּת הזאת;
אליי בלשון-מצבו אמר הכד:
כמוך הייתי, אתה גם תהיֶה כמוני.
سرمست بدم که کردم این عیاشی
با من به زبان حال میگفت سبو
من چون تو بدم تو نیز چون من باشی
גם לחוט שלי קצֶה מצאתי;
עד מתי, ממֵצַר כלא ההוויה —
הלוַאי אל האַיִן פֶּתח מצאתי.
هم رشته خویش را سری یافتمی
تا چند ز تنگنای زندان وجود
ای کاش سوی عدم دری یافتمی
פנוי שֵׁב בשדֵה הכר ועל שפת הפלג;
כמה אנשים יקרים שהגלגל רע-המזג
מאה פעם עשׂה גביע ומאה פעם כד.
فارغ بنشین بکشتزار و لب جوی
بس شخص عزیز را که چرخ بدخوی
صد بار پیاله کرد و صد بار سبوی
אמרתי: הלא תמסוֹר בשׂורה מן ההולכים?
אמר: שְׁתֵה יין, כי כמונו רבים
הלכו, ובשׂורה שוב לא באה כלל.
گفتم نکنی ز رفتگان اخباری
گفتا می خور که همچو ما بسیاری
رفتند و خبر باز نیامد باری
בבעיה — מה אחד, מה מאה אלף, הו סאקי?
עפר כולנו — כַּוֵּן את הנֵבל, הו סאקי;
רוח כולנו — הבֵא את היין, הו סאקי.
مشکل چه یکی چه صد هزار ای ساقی
خاکیم همه چنگ بساز ای ساقی
بادیم همه باده بیار ای ساقی
בַּגן זורם מן הכַּוְתַ’ר פלג;
המדבר כגן-עדן — מן הכַּוְתַ’ר אַל תרבֶּה לומר;
שֵׁב בגן-העדן עם יפת-פנים גן-עֶדֶנית.
در باغ روان است ز کوثر جویی
صحرا چو بهشت است ز کوثر کم گوی
بنشین به بهشت با بهشتی رویی
פטורים נעשו ממשאלתך אתמול;
מה אספר — שלבקשתך, אתמול,
נתנו הֶסְדֵּר למעשה מחרך אתמול.
فارغ شدهاند از تمنای تو دی
قصه چه کنم که به تقاضای تو دی
دادند قرار کار فردای تو دی
על דוושת האובנַיִם ראיתי את הרב עומד;
עשה בנועז לכד ידית וראש
מגֻּלגֹלת מלך ומכף של קבצן.
در پایه چرخ دیدم استاد بپای
میکرد دلیر کوزه را دسته و سر
از کله پادشاه و از دست گدای
את הפסק שהיה גזירה — ממני תדע;
לוּ בסיבובי שלי היתה לי יד,
הייתי מציל את עצמי מן המבוכה.
حکمی که قضا بود ز من میدانی
در گردش خویش اگر مرا دست بدی
خود را برهاندمی ز سرگردانی
מַלֵּא גביע, שְׁתֵה, ותֵן לי אחד אחר,
בטרם, הו פסלוני, יוצר-כדים במעבר-דרך
יעשׂה כד מעפרי ומעפרך.
پر کن قدحی بخور بمن ده دگری
زان پیشتر ای صنم که در رهگذری
خاک من و تو کوزهکند کوزهگری
ואילו גם לכתי היתה בי — מתי הייתי הולך?
טוב יותר לא היה, אילו במנזר-החורבה הזה
לא הייתי בא, ולא הולך, ולא הוֹוֶה?
ور نیز شدن بمن بدی کی شدمی
به زان نبدی که اندر این دیر خراب
نه آمدمی نه شدمی نه بدمی
ומיין שני מַנים, ומכבשׂ יְרֵכָה,
עם צבעונית-לחי ופינת גן —
עונג הוא שאינו בגֶדר כל סולטן.
وز می دو منی ز گوسفندی رانی
با لاله رخی و گوشه بستانی
عیشی بود آن نه حد هر سلطانی
מצב הגלגל כולו היה נאה;
ואילו היה צדק במעשים ברקיע,
מתי היה לב בעלֵי המעלה נפגע?
احوال فلک جمله پسندیده بدی
ور عدل بدی بکارها در گردون
کی خاطر اهل فضل رنجیده بدی
עד מתי תעשוֹק את חומר בני-האדם?
את אצבע פֵרידון ואת כף כַּיְח’וֹסְרוֹ
על האובנַיִם הנחת — מה אתה חושב?
כּוֹנֵן איזה נִגּוּן והַגֵּשׁ יין,
כי הפילו לעפר מאה אלף ג’ם וקַי
הבּוֹא הזה של אביב-קיץ והלֵכת החורף.
برساز ترانهای و پیشآور می
کافکند بخاک صد هزاران جم و کی
این آمدن تیرمه و رفتن دی